אחרי השעתיים שהעברנו במקום שעתיים תנך קמנו מהדשא לקפיטריה בפעם השניה היום.
התיישבנו סביב שולחן רנדומלי בקפיטרייה וחיכינו שזאק וג'ייק יסיימו את כול האוכל שהזמינו
"כן כאילו שתסיימו את הכול" אמבר אמרה אחרי שלקחה צ'יפס קטן מהצלחת של ג'ייק שייקד אליה מבט מפחיד
"זה בדיוק מה שאמרת בפעם הקודמת" הזכרתי לה ולכולם את המאורע הקודם שבו אמבר גנבה לו ציפס
"אלוהים! אל תזכירו לי את הפעם הקודמת" אמבר דפקה ראשה בשולחן מנסה לשכוח, אבל כולנו ידענו שזה בלתי אפשרי לשכוח את 'הפעם הקודמת'
ג'ייק וזאק נזכרו בפעם הקודמת שאמבר לקחה להם מהאוכל והם החלו להתפוצץ מצחוק מול כול הקפיטריה
הצטרפנו כולנו מלבד אמבר לצחוק כמו משוגעים עד שכאבה לי הבטן
"מה אתם דפוקים? מה אתם צוחקים? אנשים עוד קוראים לי אמברד ועדיין יש לי ריח בשיער של הברד פסיפלורה המסריח הזה" היא הריחה את שיערה וזייפה בכי מריר.
"זה היה פסיפלורה? לא מנגו?" מיה שאלה
"בננה זה לא מנגו" אריאל הזכירה בתחכום סיטואציה מצחיקה אחרת והמשכנו לצחוק בצורה מטורפת שהצליחה למשוך כמות עיניים די גדולה אל עברנו.
"הלו ג'ייק" ג'ייסון הגיע משום מקום וג'ייק קם לטפוח בגבו ולחבק אותו בצורה גברית
"מה המצב ג'ייסון" שאל ג'ייק כשעדיין הוא מתאפק לא לצחוק "וואלה סוכר"
"ג'ייס, אני הולך לאחרים תבוא אחר כך" ליאם טפח על הגב של בן דודו, ג'ייסון
"ממצב אנה?" ליאם קרץ אליי כדרך אגב שהמשיך לשולחן ושלח מבט אל ג'ייסון
הם החליפו מבטים וג'ייסון הנהן אליו בסופו של דבר
זה מדהים, הם לא היו צריכים מילים לתקשר, הם מבינים זה את זה במבטים וזה קשר מקסים הוא קצת מזכיר לי את הקשר שלי עם אמה,בת הדודה שלי.
"אז מה,מה המצב איתכם וזה" ג'ייסון ביני לבין ג'ייק ושם את התיק שלו על השולחן
"וואלה אחי תותים" זאק אמר
"רואים שאתם נהנים פה" ג'ייסון הודה "מה זה ברד מנגו?" שאל את אמבר
כולנו צחקנו על השאלה למרות שג'ייסון בכלל לא הבין
אף אחד חוץ מאיתנו לא הבים וזה היה היופי בחבורה שלנו.
"בחיים אבל בחיים לא יתקרב לפה ברד מנגו או פסיפלורה" אמבר הזהירה אותו ובו זמנית נתנה תזכורת לנו
"יש לך את המילה שלי" גייסון קרץ אליה והמיס אותה בצורה שהמיסה את כול הבנות
כי,באמת איך אפשר שלא
נכון הוא קצת מציק, נכון הוא לפעמים יכול להיות כול כך לא זהיר ולהתפרץ בשניות, הוא בטוח שכול העולם של אבא שלו אבל בסך הכול, הוא גורם לכולן ליפול בחיקו, אז כנראה שהקסם האישי שלו הוא אוברייטד מטורף, או מקסים באופן מטורף
"אז מה, מה דניאל עשה שזכה לקבל מכבודו ומעצמו מכות דבר ראשון על ההפסקה" זאק שאל את ג'ייסון והעיף לעברי מבט רגעי
"עשה מספיק" הוא קרץ לזאק וזאק הבין שהוא לא יפרט יותר מזה לכן עזב את הנושא הלא פטור. למעשה, כולנו עזבנו.
"בית" צעקתי בדרמטיות לאחר שסגרתי את הדלת מאחורי ונפלתי על הספה הגדולה והמזמינה כשהתיק נפול ברצפה
"אנה? זאת את?" אימי הגיחה מהמטבח בעודה מנגבת במגבת מטבח קטנה ומקושטת את ידיה הרטובות
"מי עוד יכול להיכנס בצורה דרמטית כזאת אמא" הייתי עייפה וחסרת כוחות אולי הכינרץ נצבעה באדום? לא אין מצב אמור לבוא לי עוד שבוע בכלל
"אוי מסכנה שלי יום קשה?" אמא שאלה והתיישבה ליידי בודקת לי חום, כי זה מצבה התמידי.
היא תמיד בודקת לי חום, שאני חיוורת, עייפה, מצוברחת, מורעבת לא מרגישה טוב ואפילו שהכינרת נצבעת באדום
"כן, אין לך מושג עד כמה" הייתי כנה איתה לגמרי
"אז בואי תאכלי בדיוק האוכל מוכן ואז ישר תלכי לישון"
"היי אמא את בבית" נזכרתי שאמא בדרך כלל במשרד המשותף שלה ושל אבא לא משנה מה, היא כול הזמן עובדת
"חשבנו לקחת כמה ימים חופש שיהיה לנו זמן איתך ועם לירון לפני שנטוס" אמא שלי הסבירה
כמעט שכחתי מהטיסה שלהם
חודש שלם בבית לבד וריק? אין יותר טוב מזה!
לאחר שאכלתי ושבעתי הלכתי לישון ונרדמתי כמו תינוקת בתקווה שכול המחשבות על היום ימחקו או לפחות ישארו על פאוז לכמה רגעים
