אבל למה?

זה פרק יחסית קצר

התעוררתי לעוד בוקר של לימודים כשהרגשתי נגיעות קטנות על צווארי שגרמו לי להרגשה מוזרה בבטן, המגיעות הפכו למדגדגות והייתי חייבת לפקוח את העיניים כדי לראות מה קורה ולרגע נבהלתי כשראיתי את ראשו של דילן קבור בצווארי

דילן הרים את ראשו "בוקר טוב לך נסיכה" חייך "ישנת טוב?" לא הצלחתי לדבר, פשוט בהיתי בו מנסה לפענח את מבטו

הוא גיחך וקם מהמיטה כשלגופו רק-- מיד עצמתי את עיני והסתובבתי "אתה ישנת איתי ערום?" שאלתי כועסת, "למה ערום נסיכה? עם בוקסר" אמר ויכולתי לשמוע אותו מחייך אני נשבעת!

גלגלתי את עיני וקמתי מהמיטה מסתובבת אליו כשלגופי עדיין מוצמדת השמיכה בכדי שלא יראה את גופי בתוך פיג'מה

אני לא הייתי מאותן בנות שאוכלות רק סלט ושותות מים אבל גם לא מהבנות שאוכלות מה שהן רוצות

אני לא אהבתי כשאנשים צופים בי כשאני אוכלת, זה גורם לי להרגיש שהם שופטים אותי לפי כמות האוכל בצלחת וכמה ממנה נכנס לפה שלי, אז אני לוקחת בדרך כלל פרוסת לחם מרוחה בגבינה לארוחת בוקר, מדלגת על צהריים שאוכלים בבית ספר ולערב מכינה לי משהו, רביולי או שניצל

אני חסרת ביטחון בכל הנוגע לגוף שלי ובגדים אני תמיד קונה מידה אחת גדולה שיסתיר הכל

בתור פיג'מה אני משתמשת בגופייה ושורט בד של דנה שתמיד מתלבשת כמו דוגמנית, אבל אני גם ישנה בלי חזיה

דילן חייך אליי ופנה לצאת אך בדלת עצר והסתובב אליי "יש לך גוף מדהים" הוא אמר בלי לחייך "אני חושב שאת לא צריכה להסתיר אותו" בתנועה חלקה תלש את השמיכה וזרק אותה על המיטה ויצא מהחדר.

נענעתי את ראשי והשבתי לעצמי את הריכוז, מה אני צריכה לעשות עכשיו? דנה! אני צריכה למצוא את דנה! אני לא מאמינה ששכחתי ממנה ופשוט הלכתי לישון, טוב זה לא שהייתה לי ברירה אחרת....סתם תירוצים! אני חברה של דנה ואני צריכה לדאוג לה!

יצאתי מהחדר מגלה את דנה על הספה ישנה בלי שמיכה ובלי כרית "דנדוש" קראתי וקפצתי עליה

"משוגעת" היא צחקה וחיבקה אותי "את בסדר? אתמול בלילה הגיע מישהו ואמר שמר דונאטו אמר שאני אלך החוצה אבל לא היה לי איפה לישון אז הוא הסכים שאני אשן על הספה בתמורה לזה שלא אגיד כלום, השומר זאת אומרת, הוא כל כך הפחיד אות-" דנה עצרה כשראתה שאני רועדת

"דנדוש" לחשתי "למה אני? למה הוא נתפס דווקא עליי?" התפרצתי בבכי כשדנה מלטפת את ידי הרועדת, ממלמלת מילים חסרות כל כוח מול מלך העולם התחתון וראש המאפיה החזקה ביותר בעולם דילן דונאטו, שנתפס עליי, הופ מארש, ילדה בת 17 שלא יכולה לתת לו כלום, כאילו הוא באמת ישאל לפני שיקח

הלכנו לבית הספר והגענו באיחור, המורה כעס כשראה אותנו בפתח הכיתה ושלח אותנו למנהלת שגם כעסה אבל לפחות ניסתה להבין, "אתו שתי בנות עם ציונים טובים, מגיעות תמיד, חברותיות, חביבות, נעימות, מה פשר הזלזול הזה?" שאלה "זה לא זלזול זה פשוט ש..." עצרתי, לא ממש יכולתי לספר שדילן דונאטו קרא לי נסיכה וישן איתי לאחר שהציל אותי ממה שהיה יכול להיות ערב נוראי, מה שהזכיר לי שאני נשואה עכשיו, אלא אם כן....לא, אין מצב

יצאנו מהחדר של המנהלת עם ריתוק לכל השבוע, לכל אחת בשבוע אחר, לפחות בזה הצלחתי לשכנע אותה שאחת מאיתנו בכל זאת תוכל לעבוד, כמובן שלא אמרתי את זה, התקדמתי לעבר כיתת הכימיה חושבת מה אני יכולה לעשות עם המצב עכשיו

--------------------------------------------------------------

דנה קיבלה את הריתוק ראשונה, אז כשהגעתי הביתה הלכתי לישון לכמה שעות לפני העבודה בבר

היה עמוס מהרגיל, כאילו ממש עמוס, המנהל קרא לי ואמר לי שביקשו אותי במיוחד בוי איי פי, זה אומר טיפים טובים, חייכתי לעצמי, עם קצת פלרטוטים אולי אפילו טיפ מספיק גדול לכסות את המשכורת שדנה מפספסת

כשהגעתי לסוף המדרגות דחפתי את הדלת עם חיוך, לא היה דבר שהכין אותי למה שהיה שם....

אוקיי זה היה פרק שמבחינה אישית היה לי קשה לכתוב כי יש דברים שם שנוגעים לי אישית, אני מקווה שאף אחת לא לקחה ללב מה שהופ אמרה על הגוף שלה, אם למישהי יש בעייה אני כאן❤️