נָטוּ מַגָּע

12

רפאל
היא, היא והיא.
הבחורה שמשגעת אותי אין ספור פעמים.
הרצון האנוכי שלי שתהיה שלי הורגת אותי.
כי זה בלתי אפשרי.
זה לא זה.

היא הכניסה את הקשית בין השפתיים שלה, שותה מהקולה.
התקרית מהשירותים עדיין מערערת בראשי, חשפתי שמה.
חשפתי משהו שלא הייתי צריך לחשוב, לעזאזל עם הפה שלי.

״תתקרבי אליי״ ביקשתי ממנה, שישבנו על ידי חבריי אך היה לנו את המרחב האישי שלנו, היא הביטה בי, מתעלמת עם החוצפה הזאת שלה, ממשיכה לשתות, משכתי את הכיסא שלה אליי בכעס.

היא כזאת יפה, יש לה יופי חוצפני כזה, כזה שבא לי לקשור אותה לידי, היא פרועה כזאת, היא יובל, רק שמה אומר הרבה.
היא גורמת להיות לי לחפש את תשומת ליבה.
״אל תחשוב ששכחתי מה אמרת.״
היא קראה בקול שאני מאחוריה, מסניף את ריח המרענן של תלתליה.

״לא חושב״ מלמלתי, מביט בגופה ממבט מאחור, מביט בפטמותיה הזקורות, לעזאזל איתה.
חטפתי את הסוודר מהשולחן ושם אותו עליה בגסות.

״אני רוצה ללכת הביתה״ היא מלמלה לאחר מבט מזהיר בי, היא בוחנת אותי אני נשבע.

————
חזרנו חזרה לבית, אבל היא כל הדרך הזכירה שהיא רוצה ללכת לבית שלה, ושהיא מרגישה שהיא יותר מדי אצלי.
היא האדם היחיד שאני מסתדר איתו מבחינת מגורים שזה פסיכי, מת שתעביר את כל החפצים שלה מהבית אליי ושתגור פה.
הנוכחות שלה עושה לי טוב, ולא אשקר התרגלתי אליה.
אבל כזה אני, בוחר לפי הרצונות שלה, למרות שאני מת להתעקש ואפילו לאזוק אותה למיטה שלי במקרה הכי גרוע.

הפלאפון שלי לא הפסיק לצלצל וזה שיגע אותי, הכנתי קפה שחור והיא בדיוק התעסקה בפלאפון שלה, פתחתי את המקרר במטרה לבדוק אם יש מצרכים להכין אוכל, הפלאפון צלצל שוב פעם, אך הפעם יובל הפצירה בי לענות, גלגלתי עיניים ועניתי, שם על רמקול ומוציא מצרכים לבנתיים, ״רפאל״.

קפאתי ששמעתי את קולה, היא חזרה.
שתקתי, ויובל הרימה את מבטה אליי, מצטער ששמתי על רמקול.
״רפאל״ היא קראה שנית לוודא שאני שם, רק לא זה.

״רפ, זאת לירון, לירון שמעוני.״

בום, נטרקתי, ידעתי.
ידעתי שזאת היא.
כמו שיובל אמרה, במקרה הזה, לירון שמעוני היא העבר המזויין שלי.

מבטיה של יובל לא פסקו ולא יכולתי לפענח את מבטיה כי הייתי עסוק במחשבות שאכלו אותי מבתוך, רציתי להוריד מרמקול אבל לא יכולתי.
יובל לקחה את הפלאפון שראתה שאני לא עושה כלום וניתקה את השיחה, החזקתי בחלב, לא מצליח פאקינג לשחרר.

״למה ניתקת?״ שאלתי בכעס, לא כעס כלפיה, כעס כלפי עצמי, היה לי רע אבל לא יכולתי להאשים את עצמי, כי לא הודיתי בזה.

״רפאל תרגע-״ היא החלה לומר, מתקרבת אליי.

״למה לעזאזל ניתקת את השיחה?״ צעקתי והיא הביטה בי באי הבנה, הייתי כעוס ומתוסכל, כעסתי כל כך.