נגמרו הארוחות // KookV

פרק 26

One republic - apologize

בדרך טאהיונג מספיק לאבד את זה כמה פעמים. הוא זינק מהמיטה ברגע שהשיחה התנתקה, התקשר לג'ימין וכבר לא היה יכול להיות שקט. תוך שנייה כולם קמו על הרגליים מהבשורה המזעזעת. נאמג'ון וסוקג'ין, שקיבלו טלפון מיונגי שאמר שג'ונגקוק מאושפז, תוך חמש דקות עלו לרכב ותוך שמונה כבר היו בבית של טאהיונג. ברגע שסוקג'ין שמע את יונגי מגמגם בהלם בצד השני של הקו, הוא צעק על נאמג'ון להתניע את האוטו, כי טאהיונג צריך לטוס על טיל לבית החולים והם צריכים לשמור על ילדיו. נאמג'ון לא סירב, למעשה, הוא חשב בדיוק על אותו הדבר. ברגע שהם הגיעו, טאהיונג עלה על מונית, לבוש בבגדים הראשונים שמצא בארון ונשאר בקשר טלפוני עם ג'ימין. תמיד. ג'ימין עדכן אותו שגם יונגי והוסוק יצאו, ושאל האם צריך שגם הוא יבוא. טאהיונג רצה להגיד שכן, אבל הבין שבשביל זה צריך להעיר את באקג'ו ולכן סירב.

הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו ולאן לדחוף את כל הרגשות הארורים. הוא הרגיש רע. ממש רע. הוא רצה לבכות, לצרוח, לקפוץ מצוק, אבל המשיך לנשוך את פני לחיו ולהתפלל.

אחרי נצח הוא נעמד מחוץ לבית החולים, אחרי עידן שאל היכן נמצא ג'און ג'ונגקוק ואחרי מליוני שנים הגיע לחדרו הלבן והפצפון. טאהיונג לקח נשימה עמוקה, גומע את רוקו בכבדות לפני שנכנס אל החדר וקופא במקומו כשרואה את ג'ונגקוק.

הוא שוכב על המיטה, מחובר להרבה מכשירים. עיניו ממצמצות באיטיות, חיוך בקושי נראה עולה על שפתיו כשהוא מבחין בטאהיונג. ג'ונגקוק רוצה להושיט לו את היד, לנגב את דמעותיו שבדיוק פרצו החוצה ולבקש ממנו סליחה על זה שגרם לו לכאב כזה.

"הוא הותקף ברחוב." מודיע הרופא שמופיע ליד טאהיונג. "הציל בחורה מתקיפה מינית, אך בעצמו בקושי יצא מזה בחיים. הגברים הללו לא ידעו גבולות."

טאהיונג כעס. כעס על האנסים שהובילו את אהובו למצב כזה, כעס על בית החולים שלא התקשרו אליו מוקדם יותר וכעס על עצמו. איך יכל? איך חשב על זה שג'ונגקוק, ג'ונגקוק שלו, יבגוד בו? איך זה, מכל האופציות הקיימות, היה הדבר הראשון שעלה לו לראש? זה טירוף, זאת פרנויה וטאהיונג לעולם לא ייסלח לעצמו על זה.

הוא צעד בזהירות אל המיטה, מסתכל מלמעלה על ג'ונגקוק שנראה עייף, תשוש. החזה שלו עולה ויורד באיטיות, והוא מרים את ידו אל היד של טאהיונג ומשלב את אצבעותיהם, מרגיע את רעידותיו.

"כבר חשבתי שאני לא אראה אותך."

'כבר חשבתי שבגדת בי.'

"אני כל כך שמח שאתה פה."

'אני כל כך מצטער על היום שהכרתי אותך.'

"איך הילדים? הם בסדר?"

'הם בטוחים שההורים שלהם מאושרים.'

"איך אתה?"

'אני שונא את עצמי.'

"בטח נלחצת שנעלמתי."

'אני רוצה שנפרד.'

לפני שטאהיונג מספיק להשחיל מילה, בחדר מופיעים הוסוק ויונגי, מתנשפים מהריצה במסדרונות. השאלות של ג'ונגקוק והתשובות של טאהיונג זזים לפינת החדר יחד עם טאהיונג עצמו שלוקח כיסא וצופה בסיטואציה מהצד. ג'ונגקוק לא עוזב את ידו. לעיתים מוחץ אותה חזק, אפילו חזק מדי. הם עונה לשלל השאלות של הוסוק, מהנהן לנזיפות של יונגי ומתעניין באיך כולם.

וטאהיונג? טאהיונג נאבק עם החשק לעזוב לו את ידו, ללכת ולא לחזור. הוא רוצה ליפול על הרצפה ולייבב, לצרוח מתוך כאב, כי הוא נגעל מעצמו, מהמחשבות שלו. הוא מרגיש כמו חיה, מפלצת.

האהבה שלו כלפיי ג'ונגקוק היא ציפור פצועה שנלחמת על חייה והאפשרות לעוף. המחשבה הזאת עלתה לו היום לראש והמעשים שלו רק חיזקו אותה. במקום לטפל בה, להציל, לתת לה את הסיכוי להמשיך לעוף, טאהיונג רק פוצע אותה חזק יותר. טאהיונג, לא ג'ונגקוק, כי בזמן שג'ונגקוק מנסה לתקן את הטעיות שלו, להרפות את הצלקות ולהילחם, טאהיונג מפנה לו את גבו ומסתגר.

לטאהיונג הספיקה צלקת אחת עמוקה מג'ונגקוק בשביל להרוס לעצמו את החיים. והוא אשם בזה, כי לא רק שמסרב לרפא אותה, הוא גם מדחיק כל עזרה שמקבל.

ג'ונגקוק לא בוגד, לא הרשע של הסיפור ולא הסיבה לכל הפחדים של טאהיונג. הוא ללא ספק זה שהחדיר בליבו את השורשים, זה שגרם לו לבעיות אמון, אבל טאהיונג הוא זה שהשקה אותם וגרם לורד לצמוח. הורד הוא פרח יפה, אך מלא בקוצים שדוקרים את הנשמה וחונקים מבפנים.

טאהיונג ברח מכל דבר בחייו, כשלמעשה היה צריך לברוח רק מעצמו.