הרומן של המוחרמת

9

אוקייי אני יודעת שלא העלתי שנים
הייתי במחסום כתיבה.
מנסה לחזור לעצמי.
אוהבת אותכם תהנו:)
——————————————————————

-ליאם-
״אני יודע שהייתי פה לפני שעה אבל אני צריך לבקש ממך טובה״ אמרתי לעידן לוחש את החלק האחרון שאני נכנסת לחדרו ״ברור ליאם, דבר״ ״אני יכול לישון אצלך?״ ״ממ כן״ אמר מתאפק לא להוסיף משהו למשפטו ״איפה עמית?!״ התפרץ לאחר שנייה, ידעתי שזה מה שהוא יגיד ״ממ כן יש לי מה לספר״ ״דבר!!״ אמר בזריזות ״נפרדנו..״ מלמלתי ״תספר לי הכל אני מקשיב לך״ אמר מחבק אותי והתחלתי לספר לו הכל, כמובן שחסכתי את פרטי האונס, אני לא יודע אם עמית רוצה לספר.

״אלוהים אדירים!״ צעק ״אתם זוג מטומטמים, בעיקר אתה ליאם!!״ הוסיף ״מה, מה עשיתיייי״ ״אתה מפגר היא פגועה וקרה משהו אז תהיה סבלני קצת כלפיה!!! אידיוט.״ אמר ושתקתי יודע שהוא צודק.

״מחר אתה משלים איתה מפגר״ אמר לפתע עידן לאחר שעה שאנחנו יושבים בשקט רואים סרט, ״טוב, אתה צודק״ עניתי מרגיש משהו רטוב ולח על פרצופי, אני בוכה? זאת דמעה?

-עמית-
נפרדנו? זהו? לעזאזל מה, חשבתי לעצמי

לאחר שעה שאני רק בוכה, כל מיטתי מלאה בטישו ודמעות
החלטתי ללכת לאכול.

התחלתי לאכול את האורז והשניצל שלי, לאחר רגע תחושת בחילה עלתה לגרוני מיהרתי לשירותים, מתחילה להקיא את כל תכולת בטני צריכה את ליאם לידי..

אני רואה סרט, עצרתי התחלתי לכתוב לעצמי על דף
אני נרטעת מליאם, הבייבי שלי, הוא נכנס לי לחיים ועשה טוב, כוסעמק מה עשיתי..
חשבתי לעצמי ממשיכה לכתוב
החלטתי אני הולכת להתחיל דף חדש, לטפל בעצמי לא להירטע מכל מגע, אני אוהבת את ליאם אני לא רוצה לאבד אותו.
כתבתי, קיפלתי את הדף והכנסתי למגירה.

-יום לאחר מכן-
נכנסתי לכיתה ילדים מצחקקים, התיישבתי בשולחני מרגישה לפתע משהו נזרק על ראשי..
זה מטוס נייר? ״צריכים משהו?״ שאלתי מסתובבת לאחור והם רק הצביעו עליי וצחקו, חשבתי שזה נגמר.
דמעות התחילו להעלות לעייני מזכיר לי את תקופת החרם
מיהרתי לרוץ לשירותים, נכנסת לתא נושמת עמוק מחייכת לעצמי עם מחשבות טובות בראשי, לא נותנת לעצמי לבכות
נכנסת לכיתה בחיוך. ליאם לא הגיע?

את שאר היום שלי העברתי בעלבונות, מכות, ודפים שזורקים עליי, לא מאמינה שאני חוזרת לתקופה הזאת.

הגעתי הביתה ליאם ישב על הסלון עיניו נפוחות ואדומות נראה שבכה, שראה שהגעתי חייך אליי חייכתי חזרה והתיישבתי לידו

״היי״ אמר והתיישבתי לידו בסלון והוא התקרב לחבק אותי מהסס מעט התקרבתי חזרה אליו לחבק אותו, לא נרטעתי! ״מה הולך?״ שאלתי ״הכל בסדר, איך היה בבית ספר?״ שאל ופרצופי השתנה לרגע אך מיהרתי להחזיר את החיוך
״מה קרה עמית?״ שאל מכיר אותי כבר טוב מאד ״תעני לי״ אמר ״יום רגיל ליאם חחחח״ צחקקתי וחייך, הוא לא קנה את זה
״נו״ אמר ״החרם חזר״ אמרתי ומבטו הפך לכועס ״מה?״ שאל ״אני לא בטוחה אם ממש החרם חזר אבל הרביצו לי זרקו עליי ניירות והשפילו אותי..״ מלמלתי והרגשתי שהוא רותח אך לא עליי ״כוסעמק״ אמר עצבני ״זה בסדר ליאם״ אמרתי מחבקת אותו ״לא זה לא״ קבע ״לפני שנדבר על זה, רציתי לדבר איתך״
״גם אני רציתי לדבר איתך!״ אמרתי מחייכת ״אני אתחיל״ צחק
״אני מצטער, זאת הייתה טעות! אני אוהב אותך אני צריך להיות שם לא לעזוב שקצת קשה..״ אמר וחייכתי מהנהנת ״חשבתי על זה אתמול, אני מבטיחה אני הולכת לטפל בפחד הזה מכל מגע, לאט לאט אני אעבור את זה אני מבטיחה!״ אמרתי מחייכת בטוחה שאצליח
״אני אוהב אותך עמית.״
״אני אוהבת אותך ליאמי.״ אמרתי
ונישק אותי
————————————————————————

אוקיייי דווקא אהבתי את הפרק!!
מקווה שתאהבו גם,
אשמח שתלחצו על הכוכב הקטן שם למטה! זה מאד יעזור לי:) תודה על הכל.
לא עברתי על הפרק סליחה אם יש טעויות
559 מילים.