חטף את ליבי

חטף את ליבי- פרק 12

(בתמונה-לוסי).

נקודת המבט של לוסי:

שנינו שוכבים על הספה בבית שלי, אני שוכבת על פלג גופו העליון של קמרון כשראשי מונח על בטנו והוא שכוב על אחת הכריות הנוחות. אני משחקת בטבעת שעל הקמיצה שלו מנסה לפענח מה חרוט עליה בקטן.. שקועה במחשבות.. אני עדיין לא קולטת את מה שהלך לפני חצי שעה. אולי זה הלך מהר מידי?! זה מהדהד אצלי במוח במשך כל החצי שעה הזאת.

קמתי ממנו והלכתי לכיוון האמבטיה שיש לנו גם בקומה הזאת. קמרון הלך אחרי ולפי הבעת הפנים שלו, הוא כנראה הבין שמשהו לא בסדר. "קרה משהו לוס?" קמרון מיהר לשאול. אני אוזרת אומץ. לא יודעת אם לומר את זה או לא. "אני.. זה הלך.. מהר מידי" אמרתי מתאמצת לסיים במהירות את המשפט מבלי להתחרט עליו. הרגשתי את ידו הימנית מעלה לי את הסנטר בשביל שמבטנו יפגשו. "אני מבין אותך.. גם בשבילי זה לא מובן, אבל את מוכנה לתת לי את הצאנס הזה?" הוא הציע ואני?.. את האמת רציתי רק להתנפל עליו ולנשק אותו עד שלא ישאר לי אוויר לנשימה אבל מצד שני כל כך דאגתי- אני כמעט לא מכירה אותו, הבנות הזהירו אותי מבחורים כמוהו והוא גדול ממני.. טוב אולי בשנתיים אבל עדיין.
"אני עדיין מחכה לתשובה.." הוא דאג לומר והקול שלו עדיין נשמע כל כך שליו ורגוע. "אני מעדיפה שלא.." לחשתי לו והתרחקתי ממנו ויצאתי מהאמבטיה הזאת. מבטו היה אדיש למרות שיכולתי כבר לנחש מה הוא חשב לעצמו.

"לוס.. אני מבקש.. תנסי.. אני מבטיח לך שאני האחרון שיפגע בך" הוא ניסה לשכנע אותי מבלי לדעת שאני כבר כל כך שלו אבל.. אני לא יכולה. הבטחתי לעצמי שאחרי המקרה עם אדם ואחרי הזוגיות איתו אף אחד לא יסיח את דעתי, אני אתרכז בלימודים ו.. על מי אני עובדת?? אני רוצה אותו! אני רוצה אותו שזה כבר כואב אבל אני לא יכולה. זה רודף אותי. יכול להיות שזה יהרוס לי את המערכת יחסים שתמיד ייחלתי לה אבל לא.. אני לא יכולה. זה רודף אותי כל לילה (בהמשך הפרק תבינו למה היא התכוונה ב'רודף').

"אני רוצה שתלך" הסתכלתי עליו בבושה. מבינה שעשיתי טעות. "אבל למה?" הוא התעקש. "תני לי הסבר אחד מוצדק ואני לא אציק לך יותר." לא יכולתי לספר לו את הסיוט הכי גדול שלי. הוא שאל ואני נשארתי מבועתת. "קמרון.. בבקשה" התחננתי בפניו שילך. "אני רואה שאת רוצה, אבל מה מונע ממך?" הוא שוב התקרב אליי אבל הפעם סירבתי להסתכל בעיניו."לוס, דברי איתי..אני מתחנן.." הוא מנסה להבין אותי ואני רק מקשה על המצב.
"אני.. אני.. הלב שלי נמצא במקום אחר." כאב לי ששיקרתי לו. הרגשתי נורא כל כך. ראיתי את החרטה בעיניו שבכלל החליט לבוא לפה. "מה? אז למה? למה המשכת לנשק אותי? למה כל זה קרה?" הוא לא ויתר לשנייה. הוא כל כך מה שאני צריכה אבל גם כל כך מה שלא. "כנראה שרציתי להוכיח את תחושותיי.. והנה.. הוכחתי לעצמי..." הרגשתי את הבטן שלי נשרפת מרוב כל השקרים האלה. אני אוהבת אותו! ואני אפילו לא יכולה להגיד לו את זה. "ליאם צדק.. את כנראה באמת ילדה קטנה.." הוא הטיח בי. לא היה לו מה לומר עוד. קיוויתי שהוא לא יוותר מהר ויבין ששיקרתי. ראיתי אותו מתרחק ממני ופותח את הדלת. כל כך רציתי להגיד לו שאני צריכה אותו אבל עצרתי את עצמי. ואולי זה באמת לטובה- פחות הסחות דעת, פחות בעיות. "מקווה שלפחות הוא יהיה זה שיבין אותך" הוא אמר והמשפט נחרט בליבי.. נטרקה הדלת ומשב רוח נכנס לתוך הבית ונותרתי לבדי והצמרמורת. הבנתי למה הוא התכוון כשהוא אמר הוא. נשארתי לעמוד מול הדלת. נצמדת לקיר ולאט לאט יורדת לרצפה, לא מאמינה שמשהו שקרה לפני שנה הרס לי את ההזדמנות לאהבה ולרגש הכי אמיתי שהרגשתי. דמעות לא מפסיקות לרדת.