וואנשוטים על לארי סטיילינסון

פרק 7

חזרתי!!!
היה לי פרץ השראה אז אחרי כמעט חצי שנה הינה עוד פרק תהנו!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
נ.מ כללית:

״אתה לא עשית אתזה עכשיו״ הארי מלמל הולך אחורה עד שנתקע בקיר מרים את ידיו הרועדות אל פיו מתקשה להוציא מילים חוץ מכמה יבבות חלשות שחמקו, עיניו החלו להיות מטושטשות ודמעות מצאו את מקומן בעיניו הכאובות בזמן שהוא מסתכל על בן זוגו והחבר הכי טוב שלו מתלבשים במהירות. הארי נחנק, הוא לא הצליח לעקל את הסיטואציה עיניו כבר דומעות לחלוטין ולחיו מלאות בשורות של דמעות הזולגות ללא הפסקה מעיניו הפגועות של הארי.
אולי לואי דיבר איתו כרגע ואולי הוא גם ביקש סליחה אבל כל מה שהארי שמע זה מילמולים ובעיקר את ליבו נשבר לאלפי חתיכות.
ואז הכל ניהיה שחור.

———————————————————————
נ.מ לואי:
נשכתי את שפתיי כל כך חזק שחששתי שהן עלולות לדמם, אך זה לא שינה לי, כלום לא משנה יותר. לא אחרי שגרמתי להארי להרגיש כמו שהרגיש. אני שונא את מה שעשיתי, וכל כך שונא את עצמי על זה. הוא היה הדבר היחיד שאיזן אותי.
ועכשיו זה רק אני.
לבד.
כמו תמיד.
״פאק״ צעקתי והטחתי את מנורת הלילה שהייתה לידי על הקיר ממול בוהה בזכוכיות שהתנפצו ממש כמו הלב שלי.
נ.מ הארי:
פקחתי את עיניי משדל חיוך קטן אך לא מצליח להחזיק אותו במקומו יותר מכמה שניות, נאנחתי מתרומם מהמיטה ועומד מול המראה שבחדר. בחנתי את כל גופי מלמעלה ולמטה ושנאתי את מה שראיתי כל כך שנאתי.
בהיתי בבטן העגולה הקטנטנה שהייתה לי.
תפסתי את הבטן שלי כל כך חזק שכנראה ישאר לי סימן. נשכתי את שפתיי עוצר את עצמי מלבכות ועוזב גורם לחולצה לרדת בחזרה,
לפני שיכולתי למצוא עוד פגם בעצמי שמעתי תיקתוק על הדלת שגרם לי להרים את מבטי וללחוש ״כן״ כל כך חלש שבקושי אני שמעתי את עצמי. אבל היא שמעה.
״הארי?״ היא פתחה מעט את הדלת מחייכת אליי
״היי ג׳מ ג׳מ״ חייכתי חיוך רך והתקדמתי אליה מלטף ברכות את ראשה הקטן ומתכופף לגובה שלה
״אתה האמ עומד להשאר הרבה או שאתה תלך שוב?״ היא שאלה עם מעט חשש בעיניה. לפתע גל של עצב נפל על הארי שהבין כמה הוא התגעגע לאחותו הקטנה. הוא היה כל כך עסוק בלואי ששכח אותה.
הוא נפל עליה בחיבוק משתדל חזק כל כך שלא לבכות ממלמל לה בלחש ״אני לא אעזוב אותך יותר, מבטיח״ הוא הסניף את ריחה של אחותו הקטנה מושך אותה יותר קרוב לחיקו
״אפילו לא בשביל לו?״ היא שאלה פותחת את עיניה
״לו..״ הארי מלמל והרגיש את הדמעות עולות לעיניו בפעם השלישית כנראה ב10 הדקות האחרונות.
״לו ואני...״ הוא נשם עמוק ״לו לא אוהב אותי יותר..״ הארי אמר מושך באפו ונעמד לא אומר דבר נוסף ומשפיל את מבטו כשמחשבותיו נדדו אל הבחור שהוא אוהב בעל עיני האוקיינוס.
אולי עברה שעה ואולי יותר, ג׳מה יצאה מתישהוא אבל הארי לא שם לב הוא רק התכרבל יותר בעצמו מושך באף שוב והפעם לא מתאמץ להחזיק את הדמעות יותר.
———————————————————————
״אתה פאקינג איבדת את זה כן?!״ ליאם צעק על לואי שפשוט שתק כרגע. ״אני יודע ליאם אני יודע״ לואי אמר מתאמץ לא להראות כל חולשה אל מול חברו. ״אני פישלתי בגדול אני יודע, אני יודע שדפקתי את הכל ושפגעתי בדבר הכי חשוב לי.
אני רק התכוונתי להפתיע אותו ליום ההולדת שלו ואז ניק הגיע, והוא הציע לי את הכדור הזה, ואתה יודע שלא יכולתי להתנגד אתה יודע והייתי בהשפעת הסימים ו..״ לואי אמר מתחנן לליאם שיאמין לו כי להארי לא היה אכפת. ברור שלא, זה מגיע לי לואי חשב לעצמו והרגיש את הדמעות עולות לעיניו. ״אוי לואי..״ ליאם מלמל ומשך אותו לחיבוק חזק שבדרך כלל לואי היה מתרחק ממנו אבל הפעם הוא באמת היה צריך אותו. ״אני רציתי להסביר לו אני נשבע אבל הוא פשוט התעלף וכשהוא התעורר הוא לא היה מוכן לראות אותי״ לואי התייפח. אוקיי עכשיו הוא ממש בוכה וזה מוזר לו מידי אז הוא משך אחורה מהחיבוק ומחה את עיניו הדומעות.
״אני רוצה להיות לבד״ לואי לחש וליבו של ליאם התכווץ טיפה ״אני אוהב אותו אני באמת אוהב״ לואי אמר בעיניים נוצצות וטון של כנות בקולו ״אני יודע חבר אני יודע״ ליאם אמר ושלח לו חיוך עצוב לפני שעזב את הדירה של לואי.