אווטאר אוריון

פרק 1 "והאווטאר הוא..." חלק 2

"בוקר טוב אוריון."
אוריון פתח את עיניו באיטיות.
"אה, בוקר טוב פמה" הוא קם באיטיות, מנסה לסגל את עיניו לאור השמש המסנוור שנכנס דרך החלון הקטן מעליו. כנראה שהוא נרדם בלי להשים לב.
"טנזן אמר שתקום מהר כדי שתוכלו להתחיל את האימונים מוקדם הבוקר." היא שמה מגבות מקופלות בתוך הארון שלו, מעיפה מבט אבל מתעלמת מהעקבות הבוציות וכתמי הרטיבות שעדיין היו על המיטה שלו.
"באיזה בוקר זה לא מוקדם?" אוריון שאל ביאוש "אותה שעה כבר חמש שנים עם האימונים החברי תועלת האלה"
פמה הסתכלה עליו, משהו בהחלט עובר עליו בבוקר הזה. היא התיישבה על המיטה לידו, משתדלת להתחמק מהחלקים הרטובים בה "אל תשכח שגם לקורה לקח זמן לעשות כשפות אוויר." היא אמרה בזהירות.
"לפחות היה לה את השלוש האחרים - לי גם אותם אין!" אמר אוריון בתסכול, קולו עולה בכמה טונים "אני לא יצליח להזיז כוס מים אפילו אם חיי תלויים בכך!".
"אוריון. צא מהר מהרחמיים העצמיים ותתמקד באימונים. בסוף זה יצליח" פמה אמרה בקשיחות, ואחרי שלא החזיר משהו בתשובה - היא טפחה קלות על גבו, שקלה מה להגיד, אבל לבסוף יצאה משם בלי לומר עוד מילה.
אוריון עבר מול חדר האוכל בלי להיכנס אליו, הוא לא הרגיש כמו לאכול באותו רגע. הוא יצא החוצה מהר לפני שמישהו מהמקדש יעצור אותו לעוד דיבורים.
"לקח לך זמן." העיר לו טנזן כשהגיע לחצר האחורית של המקדש, מתחת לצילו של גג עתיק שעמד שם.
"מה עושים?" אוריון התעלם מההערה.
"נתחיל כמו כל בוקר עם מדיטציה ארוכה - אולי אפילו ידרש כל הבוקר, ואז נעבור למשהו מעשי יותר" טנזן התיישב, שילב את רגליו ושתק.
אוריון התיישב לידו. "כל הבוקר?" הוא רטן אחרי כמה שניות של שקט.
"כל הבוקר" טנזן ענה באיטיות, עיניו עדיין סגורות.
"זה לא עובד" אמר אוריון אחרי שעה ארוכה שלא קרה בה כלום.
"זה לא 'עובד' אחרי שעה אחת" אמר טנזן, עיניו עדיין עצומות.
"מרגיש כמו שנת אור" אוריון רטן לעצמו.
"מאסטר טנזן!" דמות גברית נחתה לידם, בולמת את הנפילה בכשפות אוויר ומעיפה עליהם שובל רוח חזק.
"יאן, אנחנו באמצע מדי..." אמר טנזן, עיניו עדיין עצומות.
"חבורת פושעים תקפה את הכפר ליד העמק!" כשף האוויר קטע אותו "סאקורה ורייזו שם אבל אנחנו צריכים תגבורת!"
טנזן פתח את עיניו ונעמד באחת "אני בא". הוא הסתובב לאוריון "אתה תישאר פה ותמשיך במדיטציה!"
"אבל..." אוריון התחיל להתלונן אבל הם עפו משם. הוא חזר למדיטציה זועף.
הרבה זמן לא יצא לו להילחם בחבורת פושעים, וממש בא לו להחטיף לכמה.
'הם חושבים שאני לא יכול להתמודד עם כמה פושעים עלובים' חשב אוריון שהעצבים בוערים בו 'שעדיף שהתחת שלי יחמם את הרצפה פה.'
"אז מה אם אני יודע רק כשפות אחת!" הוא צרח לאוויר הפתוח, עיניו עדיין סגורות. הוא שמע כמה ציפורים מתעופפים משם.
הוא נשם עמוק ופתח את עיניו, הוא יראה להם שהם טועים.
הואקם בהחלטיות ורץ לביזון הקרוב ששוטט לו בחצר ועלה עליו.
"הולך לאנשהו?" שאל קול מלמטה.
"אל תנסה לשכנע אותי, רונג" אמר אוריון בלי להביט למטה, טופס את המושכות בידו "אני הולך לשם לכסח כמה ראשים. כבר חודשים שאני עושה רק מדיטציות, מספיק בשביל לשגע כל אחד."
"לשכנע אותך?!" צחק רונג ועלה על האוכף מאחוריו בקפיצה "ככה אתה מכיר אותי?! אני בא איתך! אתה יודע, כשביקשתי שיעבירו אותי לפה חשבתי שזה יהיה קצת יותר מרגש ממה שהיה בימים האחרונים."
אוריון חייך "אז הגיע הזמן לשנות את זה."
"לדרך!" הכריז רונג.
"ייפ ייפ!" אוריון הכריז והם המריאו לשמיים.
"טנזן לא ישמח לראות אותי שם" אמר אוריון כבדרך אגב, הוא לא הרגיש שום אשמה או חשש.
"אם לומר את האמת הוא לא כזה שמח לראות אותך פה, הוא כבר אימן אווטאר אחת הוא לא האמין שהוא יצטרך לסבול עוד אחד" רונג אמר בחצי חיוך "אז מה זה כבר ישנה."
אוריון לא אמר כלום אבל הוא לא יכל לעצור את החיוך הרחב שהתפשט על פניו.
קצת אחרי שאוריון עבר לרפאבליק סיטי כדי למלא את חובתו כאווטאר, רונג הלך למינויים של צבא ממלכת האדמה בצד השני של העולם. הוא הצליח בכל מה הוא עשה, קטף תארים ומדליות וביסס את מקומו יותר ויותר בצבא.
בהתחלה הם נפגשו פה ושם, רונג משתף על החוויות שלו בצבא - עצירת פושעים וכנופיות, הקמת חומות מסביב הרים, ואין סוף הרפתקאות שעברו עליו ועל חבריו מהצבא. אוריון, שלו לא היה שום דבר לשתף, לא יכל שלא להרגיש קנאה עמוקה בכל מפגש כזה. רונג חי את החלום שלו, הוא סיפר חוויות שאוריון דמיין שיהיו לו. אבל הוא הסתיר את זה כמה שהוא יכול, אחרי הכל הוא האווטאר - מה עוד הוא יכול לבקש?
אוריון לא ידע בדיוק להסביר למה, ולפעמים הוא אפילו האשים את עצמו בזה, אבל הקשר שלהם לאט לאט נותק. הם הפסיקו להיפגש אחרי משהו כמו שנתיים, ומאז הם דיברו רק בטלפון. וגם השיחות לאט לאט התרחקו אחת מהשנייה, והרווח בניהם גדל.
ואז, מספר ימים קודם לכן, אחרי כמעט שלוש שנים שהם לא נפגשו, רונג הופיע בשערי המקדש. ביחד עם משלחת מצבא ממלכת האדמה מטעם הלוטוס הלבן.
המשלחת נועדה לספק הגנה נוספת למקדש האוויר ול'אווטאר החלש' - מילים שרונג לא אמר אבל אוריון לא היה כזה תמים מכדי לא להבין אותם לבד.
אם אוריון חשב שהריחוק בניהם ישאיר צלקת לעד, הוא טעה טעות ענקית. תוך פחות מיום מאז שרונג הפתיע אותו במקדש, הם חזרו להיות החברים הטובים שהם היו חמש שנים קודם לכן, והניתוק בניהם נעלם כלא היה. רונג אולי ניחש אבל בטוח לא חלם כמה זה השפיע על אוריון - הוא הרגיש כאילו קיבל חלק מחייו הקודמים בחזרה, ומצב רוחו השתפר פלאים מאז. אמנם גלי התסכול והעצב ותחושת הריקנות היו בלתי נמנעים בלילות החשוכים, אבל בימים, שרונג יושב לידו ומתבדח עם הצחוק שהוא כל כך התגעגע אליו, הוא לא יכל שלא לראות את העולם בצבע בהיר יותר. 
"שם!" הכריז רונג, הוא הצביע אל עבר כפר קטן שבצבץ מלמטה, עמוד עשן עולה ממנו השמיימה.
מלמעלה, דרך הרווחים שהיו בין העננים, הם ראו את הקרבות שהתרחשו ברחוב הראשי. להבות אש ואבנים עפו לכל עבר.
אוריון משך במושכות בחוזקה והביזון פנה בחדות למטה והחל לנחות.
אוריון הרגיש את ההתרגשות שתמיד היתה לו בפעמים הנדירות לפני קרב טוב. הוא אהב להילחם, להציל חפים מפשע, להרגיש שהוא עושה משהו מועיל.
הם נחתו מאחורי טנזן שהיה עם עוד מספר כשפי אוויר עם מילו בראשם. הם היו עסוקים בלחסום כולם ביחד אבן ענקית ששוגרה לעברם בעזרת מערבולת רוח עוצמתית.
האבן עפה הצידה והתרסקה בצד הדרך וזה היה ההזדמנות שלהם.
אוריון רץ קדימה וחלף ליד טנזן, עוקף אותו באלגנטיות.
"אוריון! מה אתה חושב שאתה עושה?!..." צעק טנזן.
"מצטער טנזן! אבל נראה שלא יזיק לכם קצת עזרה!" ענה לו רונג בזמן שרץ מאחורי שאוריון לעבר חבורת הלוחמים שעמדו מולו.
אוריון כישף את האדמה מתחתיו תוך כדי ריצה, והיא הקפיצה אותו שלוש מטר באוויר. הוא נחת על הראשון בחבורה והוריד אותו באגרוף.
"אתם לא יכולים להיות כאן עכשיו, אנחנו מסתדרים!" צעק טנזן בזמן שאוריון ביצע סלטה מרשימה כדי להתחמק משלהבת אש ששוגרה לעברו.
"טוב, מאוחר מידי, אני פה!" אוריון צעק חזרה, שולח דיסקית אבן במהירות טיל לראשו של כשף האש, הוא נפל על הארץ ולא קם.
הוא ורנגו זינקו ליד כשף רזה במיוחד שניסה לפגוע בהם בקרחונים חדים כתהר. הם נחתו בשתי צדיו והרימו קירות אבן בגובה של הכשף הרזה, ובעטו את הקירות קדימה בהתאמה. כשף המים נמחץ בניהם וקרס על האדמה בלי לנוע עוד.
"זה קל היום!" סח אוריון לרונג אחרי שהורידו את הקירות.
"קל יותר ממדיטציה!" צחק רונג. הוא בעט באדמה והרים כדור אבן בגודל כדורגל.
"קדימה!" אמר רונג ובעט אליו את הכדור "בא נראה אם עדיין יש לך את זה!"
אוריון התרומם ובעט בכדור בכל כוחו לעבר הבחור האחרון שעדיין עמד על הרגליים. הכדור עבר דרך נחשול האש שהתוקף שלח ופגע ישירות בפניו, נשמע קול פיצוח מחליא והוא הצטרף לחבריו המעולפים.
טנזן ושאר כשפי האוויר התקרבו אליהם.
"מרוצה?" הוא שאל בזעף.
"כן, זה היה חסר לי" חייך אוריון בסיפוק, מביט מלמעלה על החבורה המעולפת.
"יופי, אז עכשיו תחזור למקדש האוויר ותמשיך להתאמן על המדיטציה ונשימות, אנחנו נטפל באלה" הוא הצביע על ערימת הפושעים המעולפים.
"טנזן, זה לא יעבוד! עד מתי אני ישאר במקדש המחורבן שלכם?! תנו לי לצאת ולעשות את מה אני צריך ויודע!" אוריון אמר, מתעצבן על חוסר ההערכה שטנזן הראה - אפילו קרדיט הוא לא יכול לקבל?
טנזן פנה להסתכל אליו במצח מקומט. אוריון פחד להיות אופטימי מדי אבל הוא חשב שהוא ראה הבעה חדשה, מחשבה חדשה, אולי הבנה שסוף סוף נפלה לו.
"הבנתי" טנזן אמר "תחזור למקדש ואני ידון עם ראשי הלוטוס הלבן. אנחנו נחשוב על אממ... כיוון אחר." 
אוריון התבונן בו ארוכות, ואז הוא הסתובב והלך לעבר הביזיון בלי להוסיף מילה, רונג אחרי חיוך קטן לכך השאר הצטרף אליו.
"מה התוכנית, אבא?" מילו שאל, צופה בהם ממריאים ומתרחקים.
"אין" נאנח טנזן.
הם צפו בביזון עובר ונעלם דרך העננים.
"והאווטאר טס לו אל השקיעה..." מילו אמר בדרמטיות מבודחת.
טנזן נראה מהורהר, ולא היה אפשר לפענח על מה הוא חושב באותו רגע.
"אתם יודעים, יש לנו מזל" מילו המשיך בטון המבודח בזמן שהם הלכו לעבר הביזיון שלהם "יש לנו מזל שאין איום מטורף כרגע על העולם, כי באמת אין לי מושג איך היינו שורדים אז".