"מאחורי החומות"
***
טאקאיקו בהה בקיר האפור במבט ריק.
הציורים הצבעונים שהוא צייר על הקיר התחילו לאבד את צבעם בדיוק כמו הקיר המשעמם שעליו הם היו מצויירים, אבל אפילו במצבם היה אפשר לראות את הכישרון שהילד הצעיר השקיע בהם.
אבל לטאקאיקו לא היה שום עניין בציורים הישנים האלה, הם היו מתקופה אחרת בחייו.
זה הרגיש לו תקופה ממרחק שנים, אפילו בגילו הצעיר.
הוא רק חיכה שאמא שלו תחזור סוף סוף מהעבודה שלה, שבה היא עבדה ברוב שעות היום.
כשהיא בבית זה הזמן המאושר ביום, סוף סוף לטאקאיקו היה חברה אנושית, והוא יכל להפסיק לבבות בקירות בחוסר מעש.
לבית ספר הוא לא היה הולך בגלל שלא היה להם כסף בשביל זה, ורב היום הוא רק היה משוטט ברחובות המוזנחים של הישובים מחוץ לחומות של בה-סינג-סה.
הוא היה מסתכל על החומות הגבוהות ומאחל לעבור דרכם, להיכנס לתוך העיר שבה נמצא כל האושר והעושר בעולם. שלו ולאמא שלו יהיה מספיק כסף כדי לחיות כמו כולם, ולא ברחובות הפשע האלה שבהם כל אדם נראה יותר עוין מהשני.
ואז, כשהוא היה משתעמם, הוא היה חוזר לבית ושוב בוהה בקיר חדרו בדיוק כמו שהוא עושה עכשיו.
כמה זמן לוקח לה?
כמה שהוא חיכה לה, הוא גם קיווה שהיא תחזור עם אוכל.
לפעמים זה היה מעצבן אותו שהוא צריך ללכת לישון רעב. הוא תמיד אמר לאמא שלו שהוא שבע כדי שלא תביא לו מהחלק שלה, אבל בפועל הוא היה מתהפך במיטה ומנסה להרדים את תחושת הרעב.
למה להם אין אוכל נורמלי? למה ילדים אחרים ישנים שבעים וחסרי דאגות רק בגלל שאם נולדו בצד הנכון של החומה?
הוא הסתכל על השמיים ההולכים ומחשיכים מחוץ לחלונו. אם היא לא תגיע בקרוב, אבא שלו יגיע לפניה. וזה הדבר האחרון שהוא רוצה.
כן, היה לו אבא. למרות שטאקאיקו היה מאחל שלא.
אבא שלו היה אדם מפחיד. הוא היה קם מאוחר בבוקר ואז יוצא ונעלם עד שעה ממש מאוחרת בלילה, וחוזר שיכור ומתוסכל ומסוכן.
ואז רב הזמן הוא היה פורק את התסכול שלו על אימו המסכנה, שהיתה לוחשת לו בכאלה מצבים ללכת לחדר ולא להקשיב.
אז הוא היה הולך לחדר, סוגר את הדלת ומכסה את אוזניו. כמה שיותר כדי לא לשמוע את הצרחות והאיומים שאביו היה צועק בקולי קולות.
טאקאיקו היה רוצה ללכת ולצרוח על אביו ולהגיד לו שיעזוב את אמא שלו בשקט, אבל הוא פיחד.
הוא פיחד שהוא רק יחמיר את המצב.
קול של דלת נפתחת נשמע, וטאקאיקו רץ מחדרו אל הדלת. שם אימו חיכתה לו בחיוך.
"מה נשמע נסיך שלי?" היא חיבקה אותו ממושכות.
"איפה היית?" הוא דרש.
היא ליטפה את לחיו עם חיוך עייף "העבודה התארכה ביום. אבל הבאתי לך פיצוי..."
"הבאת אוכל?" טאקאיקו הביט בה בצפייה.
היא חייכה "כן, האהוב עליך."
טאקאיקו כמעט קפץ מאושר.
הוא חיכה בקוצר רוח ליד השולחן הנוטה ליפול בזמן שאימו הכינה את המרק שהוא כל כך אהב, בתוך תוכו יודע שמחיר המצרכים גרמו לעבודה שלה להתארך.
"זה מוכן" היא הכריזה והניחה את הסיר על השולחן.
טאקאיקו התחיל לאכול בהנאה, אבל אחרי כף אחת הוא עצר "יש מספיק אוכל גם לאבא?" הוא שאל בדאגה.
היא ליטפה את ראשו שוב עם חיוך עייף "כן, יש לו מספיק. אתה לא צריך לדאוג לזה."
אחרי ארוחת הערב מצב רוחו של טאקאיקו השתפר פלאים. הוא עזר לאימו לנקות את הכלים, ואז שתיהם ישבו בחוץ ושיחקו בלוח משחק ישן וחבוט שטאקאיקו קיבל ליום הולדת מאימו.
מאביו הוא קיבל התעלמות רועמת.
"איך היה לך היום?" היא שאלה אותו.
"בסדר... כרגיל" הוא אמר במבט מושפל.
"אל תדאג" היא ניסתה לעודד אותו "זוכר מה שהבטחתי לך? אני עוד מעט ירוויח את מה שחסר. אתה תהיה מאחורי החומות, יהיה לך חדר יפה והמון אוכל, ואתה תחיה עם המון ילדים בגילך."
טאקאיקו שתק.
"ומה איתך?" הוא שאל בשקט אחרי כמה שניות.
היא פרעה את שערו "אני מבטיחה שאני יבוא לבקר אותך שם לפעמים."
"את תישארי פה.... לבד?" הוא שאל בחשש אחרי עוד כמה שניות של שקט.
היא התחילה להגיד משהו אבל אז הפסיקה.
"אני לא רוצה ללכת לבית ספר הזה" הוא אמר בהחלטיות.
"אל תדאג" החיוך שלה היה מבין. אף אחד לא הבין אותו יותר טוב ממנה "אתה תתרגל מהר מאוד ובסוף אתה תהנה ותשכח מהחדר האפור שלך כאן. ואני מבטיחה לבקר אותך כמה שיותר."
הוא חייך חיוך קטן "טוב, אבל לא יותר מידי פעמים. הילדים האחרים יצחקו עלי."
היא צחקה "אוקיי. אז אני יבוא בלילה ויתגנב דרך החלון, ככה אף אחד לא יראה."
טאקיאקו צחק. באמת לא היה אכפת לו מהילדים האחרים, הוא כבר רגיל ליחס לא חברותי בעליל מהילדים בשכונות האלה, אז כמה כבר גרוע יכולים להיות הילדים בתוך החומות? הילדים שיש להם בית ואוכל ומשפחה וכסף, איזה סיבה תהיה להם להתנכל למישהו אחר?
והוא גם ידע שמי שיעיז להגיד אפילו את הבדיחה הכי קטנה על אמא שלו יחטוף ממנו כהוגן. ולא אכפת לו כמה הוא יחטוף חזרה.
"יש לך תכניות מחר?" היא אמרה אחרי כמה מהלכים די טובים שלה במשחק.
"אף פעם, למה?"
"יש לי הפתעה בשבילך" אמא שלו אמרה בקול צופן סוד.
"מה?" טאקאיקו אמר בסקרנות.
"אם אתה הולך לעבור לבית ספר הזה, אתה חייב לדעת מה מחכה לך שם."
טאקיאקו הרים את מבטו בהלם. היא באמת מתכוונת לזה?
"אז ארגנתי לשנינו שני כרטיסים לבה סינג סה עלית! נוכל לנסוע על הרכבת של בה סינג סה ובדרך לעצור ליד הבית ספר החדש שלך!"
טאקאיקו קם וקפץ בהתרגשות "באמת? אל מאחורי החומות? מחר?"
"מחר" היא אמרה, ברק קורן מעיניה למראה החיוך המאושר שלו "אני פיניתי לי זמן בעבודה, כדי שאני ואתה נוכל ללכת ולהנות יום שלם ביחד!"
טאקאיקו קפץ ונתן לה חיבוק חזק, דורך על הלוח ומפזר את כל הכלים בו. כבר לא היה אכפת לו מהמשחק. "תודה אמא! את כי טובה בעולם."
רעש של דלת נפתחת נשמע מאחוריהם.
"טאיה!" נשמעה קריאה עצבנית.
החיוכים של שניהם נחלשו כמעט אוטומטית.
"הגיע הזמן שניכנס" היא ליטפה אותו ליטוף אחרון, נטלה את ידו ושניהם חזרו לתוך הבית.
טאקאיקו אמר שלום חטוף לאביו ואז הלך לחדרו וניסה להירדם.
הוא מחר הולך לבה-סינג-סה. ולא סתם בתוך החומות, אלא בתוך העלית. איפה שכל האושר והשמחה קיימים.
אפילו הצעקות של אביו העצבני לא יהרסו לו את מצב הרוח.
YOU ARE READING
אווטאר אוריון
Fantasíaאש אוויר מים אדמה "אווטאר קורה הביאה איזון ושלום לעולם, והיא לעד תיזכר כאחת האווטאריות הטובות שהעולם שלנו ראה. היום אנחנו נפרדים ממך, קורה. מוקדם ממה שציפינו. אני לעד יהיה אסיר תודה לך, לטוב-לב שלך, לנחישות שלך, לאומץ הבלתי נגמר שהיה לך. אני ר...
