קון חצה את המרחק בין השערים לדלתות המפעל בהליכה איטית, בוחן בעניין את הצינורות הענקיים שהגיחו מכל עבר דרך קירות המפעל, יורדים לתוך האדמה והולכים לכל פינה בעיר. מפזרים את המים שעיר הענקית הסתמכה עליהם.
אדם אחד חיכה לו ליד הדלתות, מביט בשעונו כל כמה שניות, נראה קצר רוח.
"ערב טוב לך" קון בירך בחביבות, מושיט את ידו עטוית הכפפה ללחיצה.
"הנה המפתחות, כמו שסיכמנו" הבחור התעלם והניח מפתח בודד בידו המושטת של קון. כל כמה שניות הוא הביא לכל עבר לראות אם מישהו רואה אותם.
"מדהים" קון חייך אליו, מאגרף את המפתח בידו "אם כך ניגש לעבודה."
הוא התקרב לדלת ושלח את ידו לחור המנעול אבל האדם השני תפס את פרק ידו ועצר אותו.
"לא כל כך מהר."
קון קפא במקום, מבטו מונח על היד שאחזה אותו, העיניים שלו הבזיקו "אני די קיוותי לחזור הביתה מוקדם, אז למה שלא תגיד לי מה מפריע לך וניפרד כידידים?" הוא דיבר מהר, הטון החביב נעלם.
"הבטחת לי תגמול כבד על העבודה הקטנה הזאת. אתה יודע שאני עובד פה, אז גם את העבודה הרגילה שלי אני הולך לאבד."
"ואתה אכן תתוגמל" קון אמר באותו טון קר כקרח "האנשים שלי ממש ברגע זה פושטים על הבנק האזורי, תבוא מחר למקום שסיכמנו ותקבל את הכסף."
האיש צמצם את עיניו בחשדנות אבל שחרר את ידו של קון.
קון ניער את ידו המשוחררת, וסיבב את המפתח בחור המנעול. רעש 'קליק' קטן נשמע.
"את מי אני מצפה לראות בפנים?" קון שאל כבדרך אגב.
"רק את המנהל במשרד שלו, סידרתי שאף אחד לא ישאר פה כמו שביקשת."
"יופי" החיוך חזר לפניו של קון "אז למה שלא תחזור לך הביתה בעוד שאני ומר ריו נשוחח לנו?"
האיש הבין את הרמז העבה והלך משם.
קון נכנס פנימה וסגר את הדלת מאחוריו.
חלל המפעל היה די גבוה, זה היה בניין עגול וגבוה עם שבע קומות של משרדים וחדרים אחרים שקון ראה מלמטה. כל הדלתות היו בקירות המפעל עם מסדרון צר מולם מוקף מעקה שחור, כך שמי שעמד למטה יכל לראות את כל שבע הקומות והחדרים הסובבים את הקירות בבירור עד תקרת המפעל.
הוא עיין במדריך הקומות, מרפרף באצבעו הארוכה לכל אורך השלט עד שנעצר ליד הכיתוב 'משרד מנהל' - קומה 2.
תוך דקה הוא כבר עמד מול הדלת המפוארת למראה, שלט מוזהב שעליו כתוב 'א. ריו - מנהל' במרכזו, ודפק עליה קלות בפרקי אצבעותיו.
"יבוא" הוא שמע קול מבפנים.
קון נכנס פנימה.
החדר היה שונה בתכלית משאר המפעל האפור. שטיח אדום כיסה את הרצפה, סיפריות עץ מגולפות כיסו את הקירות, ושולחן רחב ידיים שנראה יקר יותר מהמשכורת השנתית של האדם שהביא לקון את המפתח.
מאחורי השולחן ישב אדם כבן שישים על כיסא מרופד ורחב שגנח תחת משקלו הרב של המנהל, שואף עשן מסיגר עבה. על הקיר מאחוריו הייתה תמונה גדולה של ראש העיר אוסמו לוחץ את ידו של המנהל המדושן.
"שלום לך מר ריו!" קון הוריד את הכובע מראשו ביד אחת והושיט את ידו ללחיצה ביד השנייה "אני התור של עכשיו, אני מאמין שדיברתי עם המזכיר שלך בטלפון."
מר ריו בחן את הבחור שעמד מולו מכף רגל ועד ראש, ואז לחץ את ידו באיטיות.
הוא החווה לו על הכיסא מולו וקון התיישב.
"מה גרם לך לרצות לקבוע פגישה בשעה כזאת מאוחרת? המזכיר שלי טען שזה דחוף."
"אני ישמח לשתות, תודה ששאלת" קון חייך ומזג לעצמו מבקבוק היין היוקרתי שהיה מונח על השולחן.
ריו לא הגיב על החוסר נימוס הזה ורק צפה בשקט בקון שלגם מהכוס שלו.
"מפעל מכובד יש לך פה" קון אמר אחרי שסיים את הכוס.
ריו הנהן בחשדנות.
"אבל חייב להגיד לא מתקרב לרמה של המשרד הזה" קון צחק קצרות "בהחלט רואים שאתה מרוויח טוב, אדון ריו."
"כן, צודק בהחלט" ריו אמר בהתרסה קלה, הוא הרגיש שהוא פחות ופחות מחבב את הבחור שיושב מולו בכל שניה שעוברת.
"חבר של אוסמו?" קון אמר.
"מה?" ריו אמר בבלבול ואז ראה על מה קון הסתכל וחזר לטון המלגלג "אה זה. אני אולי אחד היחדים שמכיר את אוסמו אישית ויכול לקרוא לו חבר. גדלנו ביחד אני והוא. התמונה הזאת נלקחה ביום שהוא נבחר."
"מלבב ביותר" קון אמר "החיים פה בהחלט עשו לך טוב יותר."
"אתה יכול להיות בטוח בזה."
"בהחלט מסביר למה עזבת את החיים הקודמים שלך" קון חייך "או יותר נכון העבודה הקודמת."
ריו הרים את גבותיו "על מה אתה מדבר?"
"אז המשרד שלך לא היה קרוב להיראות כמו האחד שאנחנו יושבים בו עכשיו" קון המשיך, נהנה ממבטו המפותע של ריו "בהחלט החלטה נבונה לעזוב אותו... או שזה היה מסיבה אחרת?"
"על מה אתה מדבר?" ריו אמר שוב.
"בהחלט הופתעתי שלא זיהית אותי עדיין" החיוך של קון התרחב.
ריו בחן את פניו של קון, עכשיו חשש קל נכנס להבעת פניו "אני אמור להכיר אותך?"
"בהחלט כן" קון אמר "בכל מקרה, אני בהחלט מזהה אותך בקלות. בהתחלה השם קצת בלבל אותי - מה גרם לך לבחור ריו?"
בשלב הזה ידו של ריו גיששה מתחת לשולחן, מחפשת את כפתור החירום שהוא התקין אחרי פריצה שהייתה בשנה לפני כן, הפחד היה ברור על פניו השמנות "איך אתה יודע על שמי הקודם? מי אתה?"
"הייתי סתם ילד רגיל, תמיד נשאר בשקט ומנסה לא למשוך צומת לב." קון אמר בחיוך רחב, רוכן קדימה.
המשפט הזה השפיע קשות על ריו.
הוא נסוג לאחור עם הכיסא, התחיל להזיע והידיים שלו רעדו באגרסיביות שהוא ניסה לשחרר את הצווארון שלו קצת.
"איך... איך אתה..."
"חי?" למרות שהוא חייך, לא היה פרצוף יותר מאיים מהפרצוף של קון באותו רגע "אתה יודע לפעמים אני שואל את עצמי אם אותה השאלה."
"אני... אני ממליץ לך לעזוב ברגע זה! לחצתי על כפתור החירום וכל משטרת רפאבליק סיטי בדרך לכאן!" ריו קם על רגליו באומץ מזוייף, מצביע על הדלת בידו הרועדת.
"תודה על ההצעה" קון קם גם הוא, החיוך שלו נמחק באחת "רק חבל שלא הצעת את זה אז."
באותו רגע, בהפתעה גמורה, קון שלח את ידיו מעבר השולחן ותפס את החולצה של ריו, ואז בכוח אדיר הוא הרים אותו מעל השולחן וזרק אותו לעבר דלת המשרד.
גופו של ריו פגע בדלת בעוצמה וריסק אותה.
קון התקרב אליו בצעדים איטיים, מדליק את אגרופיו באש.
ריו החיוור זחל אחורנית בין שברי הדלת אל המסדרון הצר בחוץ עד שהגיע למעקה שהפריד בינו לבין נפילה ארוכה של שתי קומות.
"חשבת שתצליח להתחבא?" קון צחק וגרר את ריו לעמידה, ואז הכניס אגרוף עוצמתי לבטנו הרחבה. ריו צעק בכאב.
קון התקרב אליו עד שפניהם היו במרחק סנטימטרים ספורים.
קון הסתכל בחדווה אכזרית על עיניו המרצדות בפחד של ריו, כמעט שוקעות אחריה בפנים המזיעים.
"אתה זוכר עכשיו?" קון שאל בשקט.
ריו לא ענה, רק המשיך לבהות בפחד בפניו של קון.
"אתה זוכר עכשיו?!" קון צרח בטירוף וטיפות של רוק עפו מפיו והרטיבו את פניו של ריו.
"אני.." ריו התחיל לגמגם "אני..."
"הי! אתה עם הכובע המגוחך!" קון שמע קול מצד ימין שלו "תשחרר את המנהל ותתכונן לכיסוח סטייל ממלכת האדמה."
YOU ARE READING
אווטאר אוריון
Fantasíaאש אוויר מים אדמה "אווטאר קורה הביאה איזון ושלום לעולם, והיא לעד תיזכר כאחת האווטאריות הטובות שהעולם שלנו ראה. היום אנחנו נפרדים ממך, קורה. מוקדם ממה שציפינו. אני לעד יהיה אסיר תודה לך, לטוב-לב שלך, לנחישות שלך, לאומץ הבלתי נגמר שהיה לך. אני ר...
