cupid's arrow/ חץ של קופידון

פרק 12:

ושוב לוקח לי זמן לכתוב.. אז ממ הפרק מוקדש לכל מי שאי פעם קרא ויקרא אותו~
XOX

"את בטוחה שזה כל מה שצ'ייס אמר? למה הוא התכוון?" אתנה שאלה בחשד.
"כן, הוא רק אמר שזה בדיוק כמו שהוא חשב, ואז הוא הלך" עניתי בזעף, "אני לא יודעת למה הוא התכוון"
"אז הקשת שאצל צ'ייס בעצם היתה אמורה להיות שלך?" היא המשיכה לשאול.
"אני לא יודעת!" עניתי וחבטתי בשולחן בזעם, לוציפר העיפה מבט קצר לכיוונינו ומהר מאוד המשיכה להתעלם.
"ממתי מיצי מתעלמת ממך?" אתנה שאלה ונעצה בלוציפר מבט נוזף.
"תפסיקי לקרוא לי מיצי!" לוציפר פקדה בזעף והסתירה את האוזניים בידיה.
"היא ככה מאז שביקשתי ממנה לחזור הביתה, לפני שנפגשתי עם צ'ייס" עניתי לאתנה.
"לו, אל תהיי תינוקת, לפעמים צריך לתת לקופידון קצת זמן לעצמה וחוץ מזה שיש דברים שהיא צריכה להתמודד איתם לבד" אתנה התקדמה לכיוונה וחיבקה אותה, וזה אחד מהיתרונות הכי גדולים של אלת החכמה. אין מישהו שמבין אחרים יותר טוב ממנה.
לוציפר נעצה בי זוג עיניים ירוקות גדולות ויפייפיות, אבל דפיקה רועמת בדלת גרמה לשתינו לקפוץ בבהלה.
"איה. האוזניים שלי!" היא יבבה והניחה את ידיה על אוזני החתול שלה כשהלכתי לפתוח את הדלת, מנסה לחשוב מי זה יכול להיות. בן אדם נורמלי בדרך כלל לא בא לבקר באמצע הלילה.
'צ'ייס?' המחשבה גרמה לי להחמיץ פנים כשפתחתי את הדלת, והדמות בפתח גרמה לי לטרוק את הדלת בכוח שכמעט ניפץ את הצירים ורעש מחריש אוזניים שגרם ללוציפר להתכווץ על הספה וליילל בכאב. באותו רגע הצטערתי שזה לא צ'ייס או כל אחד אחר, רק לא הוא.
"קופידון, תפתחי את הדלת או שאני אכנס בכוח" הקול שלו גרם לי להצטמרר, הדופק שלי האיץ וידיי התחילו להזיע. בזווית העין ראיתי את העיניים הגדולות של לוציפר מביטות בדלת בחשש ואת אתנה נועצת בי מבט נדהם.
זה היה קול שלא שמענו מזמן. קול של מוות ואובדן.
קולה של המלחמה במלוא הדרה ותפארתה:
ארס.
*****

אחרי כל כך הרבה שנים ממש לא התכוונתי לחבק את ארס בחיוך רחב, ארס אמנם אבא שלי אבל הוא לא עשה שום דבר שראוי להקנות לו את התואר אבא.
"היי" הוא אמר בחצי חיוך כשפתחתי את הדלת ובחנתי אותו במבט ממושך, יחסית לאל עתיק הוא נראה צעיר, חסר אחריות ודאגות והדיף ריח של סכנה.
שיערו המתולתל נפל על פניו בצורה מבולגנת אבל גם קצת מסודרת, כאילו הוא פרע אותו בכוונה, את הגוון המדוייק שלו קשה להגדיר כי הוא כלל כל כך הרבה צבעים והתחלף במהירות מסחררת.
עיניו המלוכסנות נצצו בשעשוע וצבען התחלף בין חום בהיר לאדום כהה, עורו היה הכהה משזכרתי ובגדיו נראו יקרים להחריד.
אל המלחמה בחליפה יקרה ועניבה שחורה. ממש לא מה שציפיתי ממנו, זכרתי אותו בבגדים זרוקים וקצת יותר מרץ ועליזות.
"מה?" הרמתי גבה והשתדלתי לא לקרוא לו אבא, לפחות בינתיים.
נעליו השחורות נצצו מעט ונקשו בשקט כשהוא התקדם לסלון והתרווח על אחת מהספות שלנו, התקדמתי בעקבותיו בשקט ושמתי לב שלוציפר ואתנה נעצו בו מבטים לא מרוצים.
ארס העביר יד בשיערו וניסה לסדר אותו מעט לפני שפתח את פיו כמה פעמים ונראה שהתלבט איך לפתוח את השיחה.
"אולי כדאי שתשבי" הוא הציע.
"אני מעדיפה לעמוד" שיקרתי ומשכתי בכתפיי, הוא נאנח והשתתק לרגע.
"אני יודע שאני לא דמות אב, ומנקודת המבט שלך- לא ראוי להיקרא אבא. אבל עדיין יש לי אחריות מסויימת עלייך ועכשיו כשסוף כל סוף מצאתי אותך אני רוצה לעזור" הוא נשך את השפה והביט בי, מצפה לתגובה.
"אני קצת עסוקה עכשיו, אם לא אכפת לך, בדיוק התכוונתי ל-" המבט של אתנה גרם לי לעצור לרגע בסקרנות, ולהבין שאולי כדאי לשמוע את מה שיש לו להגיד.
"אוקי, אני מסכימה לשמוע אותך, אבל שלא תצפה עכשיו לחיבוק או שיתוף פעולה מצידינו" השתתקתי ונעצתי בו מבט שרמז לו להסביר.
"כשניסיתי לחפש אותך לא הצלחתי, אבל לא מזמן נתקלתי בנער אנושי בעל קשת דומה ותיארתי לעצמי שיש ביניכם קשר כלשהו אז עקבתי אחריו והוא הוביל אותי אליך. ידעתי שאני צריך סיבה טובה שתגרום לך לסמוך עלי אז פשוט המשכתי לרגל אחריו כדי למצוא סיבה טובה לפנות אליך" הוא עצר לרגע כדי לנשום ושקל את דבריו לפני שהמשיך.
"אני חושב שכדאי בעצם לספר לך את ההתחלה לפני שנגיע לצ'ייס"