החותם המשולש | פאנפיק על פרסי ג'קסון

חלק ראשון - פרולוג

אחרי המון זמן שאתם מחכים לזה - סוף סוף, החידוש של חצוי אנושי.
אולי פספסתם את זה בתקציר ולכן אני אכתוב כאן שוב:
אזהרות תוכן טריגר - מלחמת העולם השנייה ונטיות אובדניות.
נטיות אובדניות לא יקח כזה חלק גדול בסיפור, במיוחד לא עד החלק השלישי, אבל תעשו לי טובה - אם קשה לכם עם מלחמת העולם השנייה, בבקשה אל תקראו את הפאנפיק.
ועכשיו... בואו נתחיל!

•••

אפילו שהרחוב עמוס בשעה הזאת אחר הצהריים, אף אחד לא רואה את האישה חסרת הפנים וחסרת הייחוד שהולכת לידם. למרות שהולכת זאת כנראה לא המילה הנכונה. היא נראית כאילו היא מרחפת.

היא עושה את דרכה לבית חסר קטן וחסר כל ייחוד, אחד שנראה בדיוק כמו כל שאר הבתים האחרים ברחוב, חוץ מכמה נגיעות קטנות של דיירי הבית. האישה חסרת הפנים וחסרת הייחוד מחייכת כשהיא רואה שהגינה מלאה בפרחי חרציות. חרציות שמסמלות מוות הן תוספת נחמדה לבית שמסריח מריח המוות.

מתוך הבית אפשר לשמוע קולות. שני אנשים מתווכחים - גבר ואישה. אי אפשר להיכנס דרך הדלת הראשית. אבל האישה חסרת הפנים וחסרת הייחוד יודעת בדיוק מה היא רוצה. להיכנס דרך החלון לא תהיה בעיה.

היא הולכת מסביב לבית, מדלגת בדרך מעל פרחי החרציות הצהובים, ומגיעה אל חלון חדר הילדים. היא מציצה פנימה, ושם היא רואה אותו: בתוך עריסה שוכב תינוק ישן. הוא כנראה לא בן יותר משבוע, אבל ריח המוות כבר נדבק אליו, והוא מסריח כל כך שאפשר כבר להריח אותו עוד מקצה הרחוב.

ילד מסכן, שהחיים שלו כבר נחרצו עוד לפני שהתחילו.

האישה חסרת הפנים וחסרת הייחוד נכנסת דרך החלון בקלילות. אפשר כמעט להגיד שהיא עברה דרך הקיר. היא לא משמיעה שום רעש, והזוג המתווכח לא שם לב שהיא בכלל בפנים. היא היא מחייכת לעצמה על הקלות שבה התוכנית שלה עובדת, ומתקדמת אל העריסה שבה שוכב המפתח לעתיד.

היא מרימה את התינוק, וממהרת לכסות את פיו עם האצבע שלה לפני שהוא יתחיל לבכות וימשוך את תשומת הלב של הזוג. היה אסור להם לדעת שהיא שם. אם יגלו אותה, כל התכנית שלה תיהרס.

התינוק מסתכל על האישה חסרת הפנים וחסרת הייחוד בעיניים גדולות. היא שונאת את זה, אבל לפחות היא בטוחה שהוא כבר לא עומד לבכות. היא מרימה את ידה מפיו ומתחילה לשרטט באיטיות ספירלה על המצח שלו.

"ששש. הכל בסדר. זה הכל יגמר בקרוב," היא לוחשת אליו. התינוק לא מבין מה היא אומרת, אבל טון הדיבור שלה והתנועה האיטית של האצבע שלה מרגיעים אותו, ומהר מאוד הוא נרדם שוב.

האישה חסרת הפנים וחסרת הייחוד מנשקת את התינוק על המצח לפני שהיא מחזירה אותו לעריסה ונעלמת שוב דרך החלון. אף אחד לא יודע על מה שקרה בחדר הזה. לא האנשים ברחוב, לא ההורים המתווכחים, אפילו לא התינוק עצמו. רק האישה חסרת הפנים וחסרת הייחוד, שצועדת משם עם חיוך רחב על פניה.

אף אחד לא יודע. או זה לפחות מה שהיא חושבת.