תחזיקי חזק

פרק 4 - לחיות את הרגע מחדש

״תנסי לחיות את הרגע מחדש ,בכל פעם שבו את שמחה.
שתשכרי עד אבדון חושים
תרקדי כאילו רגלייך הן רובוטיות ועם בטרייה שאינה נגמרת״
ג׳ימי

תום ונטורה:
עשר שנים,עשר שנים שבכל לילה לאחר כל סיוט נוראי או חלום מתוק שהתעוררתי ממנו תכננתי את הרגע שאפגוש אותה,שאראה את פנייה,אשמע את קולה ואגע בעורה החלק.
אך שום דבר לא הכין אותי לכאפה המצלצלת שקיבלתי בזה הרגע. כשראיתי את אריה ידעתי,ידעתי שזו היא,היא זו שמבקרת אותי בחלומות שלי.
מהרגע שבו ירדה מן הבמה לאחר שהחלה לנאום ולהוכיר על כך שבחרו דווקא בה. הרגשתי שכל האולם הזה נעשה קטן יותר,שהאוויר והחופש שלי לנשום אוויר נקי נגזל ממני.
הכיסא שעליו ישבתי חשבתי שיעמוד להתפרק אם אשב עליו עוד דקה אחת לפחות. קמתי בחדות מן הכיסא שלי בזמן שמארק נואם,אני חייב להשתחרר,חייב סיגריה,חייב משהו להרגיע את ליבת גופי שמבעבעת. לא ככה תיארתי את הפגישה הראשונה שלי איתה,והנה זה קרה לא לפי התוכניות שלי. הרגשתי שאמות אם עכשיו לא אצא מהבניין הזה עכשיו.

אריה לוין:
ברחתי,החלטתי לברוח מהבמה מיד אחרי שסיימתי לומר את הדברים שרציתי,שעברתי עליהם ימים ולילות כמו רובוט.
לא הצלחתי להישאר שם ולא עוד דקה.
נעמדתי למול המעלית,מחכה בקוצר רוח שתיפתח כבר.
רגל ימין שלי לא הפסיקה לרעוד,זה תמיד קורה לי לאחר או בזמן מצבי לחץ מוגברים. המעלית נפתחה ולפתע הופיעה דמות אדם שנכנסה במהירות אל פנים המעלית.
בזמן שנעמד עם גבו אליי,סרקתי את כל גופו. ניחוח האפטרשייב האהוב עליי התפזר בחלל הקטן של המעלית,שאפתי אותו לריאותיי,ג׳ימי אהב להשתמש בו לעיתים קרובות וגם להזכיר לי שברגע שיהיה לי בן זוג לקנות לו את אותו האפטרשייב וביום שבו ׳המאהב׳ שלי יודה לי על כך אזכיר לו שהכל בזכות האבא שמעולם לא היה שלי.
החליפה השחורה התלבשה על גופו כמדוייקת,כאילו תפרו אותה על גופו.
גופו היה בעל מבנה רחב,ונראה חזק. הוא לא היה מהאנשים המנופחים על יתר המידה עקב שהייה ממושכת בחדר כושר,אלא שלגופו היה איזון מסויים שהראה עד כמה שהוא שרירי כלפי חוץ אך בכל זאת לא ׳מנופח׳ מידי כמעט כמו רוב האנשים השואפים להיות ׳בודי בילדר׳ כזה או אחר,ובמיוחד בניו יורק.
לרגע הניד את ראש לאחור,לכיווני,מבט מרוחק וקודר, הבזק של שנייה אחת גרם לקרבי לרעוד. נוצר בין שנינו קשר עין. לפתע נחתה עליי תחושה פחות נעימה כאשר מבטו חזר אל מול דלתות המעלית,אך ברגע שהן נפתחו הוא נעלם כלא היה.
הרגשתי את האדמה מתפוררת אט אט תחת רגליי בכל צעד שאני עושה לכיוון הבניין,החרדה עדיין תקפה אותי.
ברגע שבו יצאתי מתוך הבניין הגבוה של הגלריה כמות לא מוסברת של צלמים התנפלה עליי עם שאלות רבות אך מרוב ששקעתי בפחדיי נעמדתי אל מול הפלאשים שלהם וקפאתי.
אני מעבירה את מבטי סביב כל צלם וצלם ,כל פלאש שיוצא מן המצלמה הגדולה מסנוור את עיניי שוב ושוב,שאלות רבות עולות מן רקע קולותיהם
׳את יודעת אולי על המוזמנים שהיו בגלריה׳
׳זה נכון שמארק קליפורד מנהל רומן עם אחת העובדות שלו׳
׳האם זה מצדיק את העובדה שהאירוע היה חסוי בפני הציבור כיוון משפחת ונטורה׳