מצחיק איך שלמרות שהחיים שלי הפכו לכאוס מוחלט של אימה וחוסר אונים, אני עדיין מצליח להיות לחוץ מדברים פעוטים כמו המבחן המסכם בהיסטוריה.
אני מתהפך במיטה, מנסה לשחזר את כל מה שאני זוכר על מלחמת העולם הראשונה ועל מהפכות ועל שלטונות שקמים ומתפוררים, אבל הראש שלי לא שם. כשאני מנסה להיזכר בשמות של מנהיגים, כל מה שעולה לי לראש זה החיזיון של אבא שלי קרוע לגזרים על הרצפה. כשאני מנסה לחשוב על תאריכים, אני נזכר בחלחלה במה שלוקאס ואני קראנו על הטנבריס אינסניה. הכל מתערבב לי בראש ואני מרגיש חסר מנוחה ועייף מהכל.
״מה קורה?״ הקול של לוקאס מנומנם, מן הסתם הערתי אותו עם כל התנודות שלי מצד לצד. אני מרגיש אשמה מחלחלת לתוכי. ״כלום, סליחה. תחזור לישון.״
אני מביט בו, בריסים השחורים הארוכים המוארים על ידי אור הירח, והוא נועץ בי מבט בחזרה. העייפות כמו נמסה מעל הפנים שלו, מתחלפת בדאגה. ״אתה בלחץ ממשהו. מה יש?״
אני מקלל את הקשר בינינו, שנעשה חזק יותר ויותר מיום ליום. הוא כבר לא זקוק לקריאת מחשבות – הוא מסוגל לקרוא אותי כמו ספר פתוח. הלחיים שלי מתחממות במבוכה. ״זה באמת כלום. אני פשוט... יש לי מחר מבחן בהיסטוריה.״
לוקאס בוהה בי לכמה שניות לפני שהשפתיים המשורטטות שלו נמתחות לחיוך שעושה את דרכו אל תוך הבטן שלי ומשחרר שם עשרות אלפי פרפרים. ככל שהזמן עובר, אני מתפתה יותר ויותר לזנוח את כל המחויבויות שלי, את כל השטויות המאיימות והמפחידות של האחריות שלי כווידט לונם, ופשוט להקדיש את חיי לבהייה ממושכת בלוקאס בלוטרפילד.
אור הירח הכסוף מחוויר לעומת היופי של לוקאס. כל דבר מחוויר לעומתו.
״אתה רוצה לעשות חזרה על החומר?״
אני כל כך עסוק בלבהות בו כמו אידיוט מוחלט שאני כמעט מפספס את השאלה. ״הממ...״ אני מהמהם בתגובה, ״מפתה.״
״אבל..?״ אני רואה על הפנים שלו שכבר כשהוא שואל את השאלה, הוא יודע מה אני עומד לומר. החיוך שלו נעשה זחוח ובעיניים שלו יש ניצוץ שגורם לבטן שלי להתהפך ולאצבעות הרגליים שלי להתכווץ. בתנועה זריזה, אני מחליק מעליו, הרגליים שלי משני הצדדים שלו, הברכיים שלי נטועות במיטה. אם לשפוט לפי הבליטה שמזדקרת מתחתיי, הוא בהחלט כבר יודע מה תהיה התשובה שלי.
״אבל יש דברים מפתים יותר.״
***
אחרי המבחן בהיסטוריה, יש מבחן בספרות, אחריו מבחן במתמטיקה (שאליו אני אפילו לא טורח ללמוד כי אין לי שום ספק שלא משנה כמה אני מבולבל ומוסח, מספרים תמיד יבואו לי בקלות) ואחריהם שטף מבחנים שבסופו של דבר מסתיים בתעודה, אחוזה ביד שלי כשאני עומד יחד עם שאר התלמידים בשכבה וזורק את הכובע הכחול שמסיים את סיום הלימודים שלי בתיכון לשמיים.
YOU ARE READING
הנסיך הקטן של קרמלינג
Werewolfמאז שתומאס נולד, היה ברור לכולם איזה סוג של זאב הוא. העיניים התכולות הגדולות שהעניקו לו מראה תמים וילדותי, רעמת התלתלים הלבנים המלאכיים שעיטרה את ראשו והעובדה שכל ילד אחר בגילו היה גבוה ממנו לפחות בראש לא השאירו מקום לטעות. הוא היה אומגה בכל רמ"ח א...
