כאוס מוחלט מקדם את פנינו כשאנחנו סוף סוף מגיעים לאזור האסון.
מהר מאוד החשש שגואה בבטן שלי מתאמת כשאנחנו נחשפים למראה הנורא שסביבנו. עשרות גופות מדממות על הרצפה, מעליהם עוד מועדים אנשים שמנסים לברוח. צרחות של אימה וכאב מכל עבר, צחנה של זיעה מהולה באימה, והדובדבן שבקצפת: ארבעה זאבים עצומים משחרים לטרף בין האנשים. כשאני מסתכל סביב פעם נוספת, אני שם לב לשלושה ערפדים עם שיניים נעוצות בגרון של בני אנוש תמימים ועוד לפחות חמישה שדי אינקובוס בשלב כזה או אחר של ניצול העוברים והשבים לסיפוק הצרכים המיניים שלהם.
לוקאס לוחץ את היד שלי. ״אלה אדירה-״ הנשימה שלו נעתקת בחלחלה.
ואני מבין אותו, אבל אין לנו זמן לעמוד במקום ולבהות בסיטואציה המחרידה בהלם. לא כשעוד יש אנשים בסביבה עם סיכוי להינצל מהזוועה. אני כמעט יכול לשמוע את הגלגלים במוח שלי חורקים במאמץ כשאני מנסה לחשוב מה אפשר לעשות, איך אני מסוגל להתערב ולגרום לכל היצורים שבסביבה לנער מעליהם את הטירוף שאוחז בהם.
אני מסוגל לעשות את זה, אני יודע. כבר עשיתי את זה ללוקאס, כשסימנתי אותו, אבל אני לא מתכוון לסמן כל אחד מהיצורים האלו ואני גם די בטוח שזה לא מה שאני אמור לעשות.
״לוקאס,״ אני נפנה אליו, מכריח אותו להתיק את מבטו ממראות הזוועה שמולנו ולהביט בי, ״אני צריך שתנסה לעזור לכמה שיותר אנשים לברוח, שתשכיח את מה שהם ראו. אני אנסה לסלק מכאן את הטנבריס אינסניה.״
הוא מביט בי בעיניים פעורות בבעתה, ״ אתה לא מתכוון לומר שאתה תתקרב אליהם. הם מטורפ-״
״אני כן. אל תדאג, אני השליח של האלה, זוכר? היא לא הייתה בוחרת בי רק כדי שאני אמות אחרי כמה חודשים.״ אני מנסה לעודד אותו, אבל אני חושב שזה ניסיון לעודד בעיקר את עצמי. למרות הביטחון שאני מפגין, אין לי מושג מה לעשות ואני מבועת לחלוטין ובכלל לא בטוח אם אני אמור להישאר בחיים כדי למלא את התפקיד שהאלה בחרה בשבילי. אבל ככל שאנחנו עומדים יותר זמן, מצטברות יותר גופות או אנשים פצועים ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לבזבז עוד דקה.
לוקאס מביט בי, ויש לי תחושה שלמרות שאין לו גישה למחשבות שלי הוא יודע בדיוק מה עובר לי בראש. הוא חושק את לסתו ושותל נשיקה חטופה על השפתיים שלי. ״תיזהר.״
אני מחייך אליו, אבל הוא כבר רץ לכיוון האנשים הקרובים ביותר – המהירות העל אנושית שלו גורמת מיד לפאניקה שנרגעת במהרה למראה הפנים המוכרות שלו, שמרוחות על חצי משלטי הפרסומות בסביבה, בעיקר כשהוא מעודד אותם לברוח ומחפה עליהם מאחור.
בינתיים, אני נפנה אל המשימה שמולי. בעודי מזגזג בין אנשים מבוהלים לכיוון היצור הראשון שאני רואה, אני שולח תפילה אל האלה, מתפלל שהיא תסביר לי מה לעשות ואיך. כמה שניות אחר כך אני כבר מפריד את הערפד מהאישה שאותה הוא נושך בכוח, והיא מיד ממלמלת תודה ובורחת בפנים חיוורות, היד שלה צמודה לגרונה.
YOU ARE READING
הנסיך הקטן של קרמלינג
Werewolfמאז שתומאס נולד, היה ברור לכולם איזה סוג של זאב הוא. העיניים התכולות הגדולות שהעניקו לו מראה תמים וילדותי, רעמת התלתלים הלבנים המלאכיים שעיטרה את ראשו והעובדה שכל ילד אחר בגילו היה גבוה ממנו לפחות בראש לא השאירו מקום לטעות. הוא היה אומגה בכל רמ"ח א...
