הנסיך הקטן של קרמלינג

פרק 15

"מה לעזאזל?!"

אני ממצמץ בעייפות מול האור שחודר דרך החלונות, מנסה להנחית את עצמי בכוח במציאות ולהבין מה בדיוק קורה.

הגוף שלי מרגיש חמים וכבד משינה. זו הפעם הראשונה מזה ימים שזכיתי לישון כל כך טוב. הראש שלי מרגיש מעורפל וסחרחר, אבל באופן הכי טוב שאפשר. הוא נח על כרית חמה ומוצקה, שנעה מתחת לראש שלי באיטיות מרגיעה ומנחמת, וסביב המותן שלי נחה יד שרירית שגורמת לעור שלי להרגיש לוהט ומעקצץ ו-

הערפל הישנוני נוטש אותי באחת ואני מתרומם על המרפקים במהירות.

סיליה עומדת בפתח הדלת של החדר שלי ומביטה בי כשהלם צובע את תווי פניה. המבט שלה מחליק ממני אל לוקאס, שמסיבה כלשהי שוכב מכורבל לידי על המיטה, והעיניים שלה פעורות.

"הוא- הוא סימן אותך?!" היא נראית כאילו היא עומדת להתעלף. אני בהחלט יכול להבין.

וברגע הזה לוקאס מחליט לפלוט נהמה ישנונית, לפני שהעיניים שלו נפקחות באיטיות. חיוך מפציע על הפנים שלו כשהוא רואה אותי, והנשימה שלי נעצרת כי הוא ללא שמץ של ספק הגבר הכי יפה תואר שנוצר מעולם, אבל אז הגבות שלו מתכווצות ונראה שהוא נזכר איפה הוא נמצא. העיניים שלו מבזיקות לרגע בזהב בעודן נפערות והוא ממהר להתרחק ממני. "אני- א- אוי לכל הרוחות! אני נשבע לך שלא התכוונתי להיכנס למיט-" הוא מפסיק לדבר באמצע, נראה שקלט שיש נוכחות נוספת בחדר. העיניים שלו מתקבעות מיד על סיליה והוא ממהר להסביר: "זה לא מה שאת חושבת. כלומר, כן. אבל גם לא."

סיליה מאדימה מכעס ומסתערת לכיוון המיטה שלי כשהשפתיים שלה מתוחות לנהמה. "אה, לא? אז הסימן שיש לו על הצוואר לא קשור לנטייה המזעזעת שלך לכפות את עצמך עליו?!"

אני בוהה בחילופי הדברים מהצד בחוסר אונים. המוח שלי באמת לא מסוגל לתפקד בשעות האלה, בעיקר לא כשתשעים אחוזים ממנו עסוקים בלעכל את המראה המרהיב של לוקאס בלוטרפילד בבוקר – השמש שמאירה את תווי הפנים שלו כאילו היא מנסה לגעת בהם בעצמה, השיער השחור שלו שנראה מבולגן באופן כמעט פתייני, הצוואר החלק שלו שמתחבר אל הכתפיים הרחבות והידיים השריריות והשזופות.

אני בקושי מצליח להביא את עצמי להתרכז בסערה הקטנה שמתחוללת בינו לבין אחותי, כי נראה שהמוח שלי מתעקש להתביית על התאווה שזורמת בעורקים שלי כמו רעל.

"אוקיי, כן. את צודקת. סימנתי אותו בניגוד לרצונו. אבל גם אני לא רציתי בזה. לא ככה. ולמרות מה שעובר לך בראש, לא מימשנו את הקשר. אני לא... אני מקווה שלא הייתי עושה כזה דבר גם בזמנים הכי חשוכים שלי."

אני מאדים, כי אני מבין לפתע איך בוודאי נראינו כשסיליה נכנסה לחדר.

העיניים שלה בורקות בכעס והיא פולטת נהמה. "צא לי מהראש, חתיכת טינופת! ומה זה אמור להביע? איך סימנת אותו בלי לרצות בזה? מישהו בא ואיים להרוג אותך אם לא תסמן אותו?"