נקמתה של ראקל

פרק: 6
"גברתי, האם פעם יצא לך לאהוב מישהו, עד שבא לך להגן עליו בגופך?"
מסיט מבטו אליי.
השאלה של דין כל כך התקילה אותי, שלא יכולתי לענות עליה.
"אני אהיה הכי כנה איתך בעולם, אם אגיד לך שאין לי שום מושג, לגבי אהבה.  לא גדלתי על מושג לאהוב אחר."
"אבל, כן." "הייתי רוצה לאהוב פעם אחת באמת, ולהגן על האהוב ליבי, רק פעם אחת."...
דין הביט בי, המום חסר מילים.
"גברתי, אני יכול לשאול אותך משהו?"
"שאל."
"למה בחרת דווקא, להיות מאורסת לארטיום?
מכל הגברים שיכלו להעניק לך אהבה, שאת כל כך, משתוקקת אלייה."
שתקתי לרגע.
"למעשה, לא בחרתי להתחתן איתו. אבא שלי, שכנע אותי לעשות זאת."
"לואיס סמית׳ וארטיום אריסון. היחסים ביניהם כמו אבא ובן"...
"האם בגלל שהיחסים ביניהם כל כך טובים, אז היית מחוייבת להתחתן עם מישהו, שאת אפילו לא אוהבת!?זה כל כך, לא בסדר."
"האם את, סוג של כלי שחמט עבור, אביך!?."
הבטתי המומה, מהתשובה שלו.
"זה לא כמו שזה נראה, בבקשה תשכח ממה שאמרתי."
נסיתי להשכיח, את מה שנפלט ממני.
"איך אני, אמור לשתוק?! שככה מתייחסים אלייך!? תגידי משהו לא בסדר בראש שלך!?"
"דין אתה לא קולט!? אין דרך שאוכל להיחלץ מהבור שקברו לי, אתה לא מבין!?"
"ממקום שממנו אני באה, לנשים אין זכויות! אני לא יכולה, פשוט לקום יום אחד ולהגיד את דעתי!
הדרך היחידה שיכולתי להיחלץ, זה להתארס עם ארטיום!"
צעקתי, כשהדמעות עמדו לבוא. ובשנייה הזו, מהר הזזתי את מביטי ממנו.
דין הביט בי, במבט רחמים. 
"בבקשה, אל תסתכל עליי, ככה!!" צעקתי, בעוד שאני מקובצת ככדור.
מתפללת לברוח מי פה.
"איך ככה"?.. שאל, בקול רגוע ובוחן.
"ככה! בהמבט הרחמים הזה שלך!!"
היה לי קשה, לקבל את התשובה שלו, עד כמה שהיא הייתה נכונה.
הכנסתי את ראשי, בין הברכיים שלי. לא רציתי להראות לו, את הדמעות שלי. הוא בטח היה חושב שאני סתם, אדם חלש.
הרמתי לאט, לאט את הראש.
"תעצור לי פה!"
מסיטה מבט לחלון. 
מבחינה בהאחוזה של ארטיום, בהאופק שמאורת בין הבתים החשוכים.
דין חנה, כמה מטרים מחוץ להאחוזה. עמדתי לצאת
כשידי נתפסה לפתע, בידו של דין.
אתה, מה בדיוק אתה עושה!? עזוב לי את היד!
לא עזתי אפילו, לעיף אליו מבט. 
"אני חושב, שאני מתחיל להתאהב בך!"
מבטי נהפך להמום.
"אתה מה!?" שאלתי, מנסה
לא להאמין, למה ששמעתי.
"האם, עליי לחזור על זה שוב!?" שאל, מאבד קור רוח.
העפתי את ידו מידי. פותחת את הדלת, ויוצאת מהמכונית. 
"חכי לאן את הולכת!?" "לפחות, תגידי לי משהו!?"
עמדתי לטרוק את הדלת. "ואז..
"טוב, בסדר!" "אתה רוצה לשמוע את התשובה שלי!?"
"לא אכפת לי, מהרגשות החסרות תועלת שלך!!"
"אם להיות איתך הכי אמיתית, אני שונאת אנשים כמוך." "יש לך מושג למה!? כי ברגע שתצליח לגרום למישהי כמוני, להתאהב בך." "אתה, פשוט תעזוב ותחפש מישהי אחרת." כי זה, מי שאתה."
"אתה, אדם לא יציב ובחיים לא תהיה אדם יציב!."
"אז, ככה את חושבת עליי!?
ולהגיד לך, מה אני חושב עלייך!? שאת אדם ריק! האם באמת חשבת!? שהייתי מתאהב, במישהי כמוך!? את סתם נישנוש חצות, לנשנש ולזרוק!"
צעק, טורק את דלת המכונית ונסע
בהיתי לכמה זמן, על הכביש.
ידעתי, שזה יבוא. זו הדרך שלו להתגונן מפניי.
הדבר היחיד שאני מצטערת עליו, זה שנפתחתי אליו יתר על מידה.
אני לא מבינה גדולה באהבה, אבל מה שאני כן יודעת.  להגיד לי, "אני אוהב אותך". בלי להכיר אותי באמת, זו לא התאהבות.
שוטטתי, לכיוון האחוזה של ארטיום. עד שהגעתי למול הדלת. 
*רעשי זכוכיות נשברות*
"מה לעזאזל, קורה שם בפנים!?"
שלפתע, הדלת נפתחה. ונזרקה אישה לכיווני בהלבשה תחתונה, עטופה בשמיכה.
"עופי לי מהבית! חתיכת כלבה מזדיינת!" נצעק, מתוך הבית.
צעדים חזקים, מהירים מתקדמים לכיווני. מבחינה את ארטיום, מול הכניסה של האחוזה. כשארטיום הבחין בי ,מבטו נהפך להמום.
ובמהירות שינה את מצב רוחו, לעצבני.
"את!? איפה את היית!?" תופס בזורעתי בחוזקה.
"ארטיום תפסיק, אתה מכאיב לי!"
מנסה להשתחרר ‏מאחיזתו.
שתק, עם מבט לא מרוצה. מושך אותי הביתה.
טורק, את הדלת אחרינו, זורק אותי לספה.
קמתי מהספה, "תגיד, אתה משוגע!? מה נכנס בך!?"
לא ענה.
"מה אתה, מתכוון לעשות לי!? שאלתי נסערת
תענה לי!?"
ארטיום, התחיל לפתוח את החגורה והוציא אותה ממכנסיו, מתקרב אליי.
"ארטיום, תתרחק ממני! אני מזהירה אותך!"