נסענו במשך שעתיים בשתיקה מתוחה. ראיתי שהו-סוק, כל רגע מסתכל לצדדים ומוטרד. ״מה יש?״ אני שואל, ואי-סו עונה במקומו, ״בודק שלא עוקבים אחרנו״ קולה שקט ובטוח.
ירדנו מהרכבת, והו-סוק שוב תפס בידי. ״היונגג״ התבכיינתי, לא רציתי שהוא ישמור עליי ככה, אני לא תינוק. אבל לא היה אכפת לו מה אני חושב. הוא פשוט תפס את ידינו והמשיך ללכת בצעדים מהירים לרחוב.
הלכנו ככה במשך חצי שעה, עד שהגענו אל רחוב קטן ונחמד, מלא בבתים פרטיים קטנים ומטופחים. בא נגיד שזה היה חלום ילדות בשבילי לגור בכזה מקום. הוא הוביל אותנו אל אחד הבתים, שהיה קטן ומוקף בגדר נמוכה. בית טיפוסי הייתי אומר, ודיי שקט. הוא דופק. ובחורה פותחת את הדלת כשהיא בפיג׳מה. ״כן?״ היא הייתה חצי ישנה. ברור, אמצע הלילה עכשיו!
״באנו בשביל קים סוק-ג׳ין״ אומר הו-סוק באיפוק והבחורה מכניסה אותנו. היא לבשה פיג׳מה מכופתרת בצבע תכלת, שיערה הקצר היה פרוע מתוך שינה. היא הובילה אותנו לסלון. ״ג׳ין!״ היא צועקת, ומיד נשמעים צעדים מהירים במורד המדרגות שבקצה הסלון הקטן.
״הו-סוק. אתם כאן!״ הוא קרא בהתרגשות. לבוש בבגדים רגילים. כאילו חיכה לנו כבר שנים. שקי שינה עיטרו את עיניו, הוא נראה עייף ועצוב, אבל שמח שהגענו. ״נא-רי, נשארו לנו עוגיות?״ הוא שואל, והבחורה שפתחה לנו את הדלת ענתה, ״בארון למעלה״ תוך כדי שהיא צופה בסרט.
הוא מגיש לנו כמה עוגיות וחלב. טרפנו הכל. כל כך הרבה זמן לא אכלתי אוכל, במשך חצי שנה הייתי מורעב עוד יותר ממה שהייתי במתקן הכליאה. ג׳ין היונג הרים על גבו תיק גב קטן, ״קדימה. זזים״ הוא הודיע, ויצאנו מהבית במהירות שיא.
לא אמרתי עוד מילה. כאב לי הפה, ממש. וגם הבטן התחילה לכאוב, כנראה כי לא פתחתי את פי ולעסתי, ובלעתי אוכל כבר חצי שנה. מאז ששוחררו חוטי הברזל מפי, בכל פעם שפתחתי אותו, הרגשי צריבות איומות, ועכשיו, זה היה הכי גרוע.
רצנו ללא עצירה במשך שעה וחצי לפחות. צעדנו בעיקר במקומות צדדיים וחשוכים, ראיתי את ג׳ין היונג, מחפש אחר משהו, ולבסוף מוותר. נכנסו לשכונת עוני קטנה, דומה לזאת שהייתי גר בה לפני כן...
רגע.
אם אנחנו הולכים לג׳ונקוק...אז...זה הרחוב. כאן אני וג׳ונקוק גרנו, בבית האומנה הזה! הוא עדיין גר כאן? לא העבירו אותו?! ג׳ין נראה מודאג, מאוד, לא שאלתי למה, אבל תארתי לעצמי את הסיבה הידועה.
תמיד בשעות האלה, היו נשמעים מהדירה הזאת קולות רמים של מכות וצליפות ולאחריהן צרחות של ילדים. ג״ונקוק תמיד היה בורח בשעה זאת, ומתחבא באחד הביובים. מיד הכל התחבר, ג׳ין לא מצא אותו בשום מקום קרוב...
אבל אני, שתמיד הייתי מוצא אותו, ומרגיע אותו, ידעתי בדיוק איפה הוא מסתתר. התקדמתי אל ג׳ין שהיה בראש כולם, הוא הביט בי בדאגה. ״היונג, אני יודע איפה הוא״ הרגעתי אותו וסימנתי לו ללכת בעקבותיי.
YOU ARE READING
Lived and died-חי ומת
Vampire״השמועות אומרות שנער צעיר בן 13, קים טאהיונג, ברח מבית האומנה בו שהה היות והוריו לא היו כשירים לגדל אותו ואת אחיו. הוא הגיע לבית הוריו אחוז טירוף. לקח סכין מטבח גדולה והתחיל בטבח נוראי. הוא ניסה לרצוח את הוריו כשהוא צורח עליהם...״ האם השמועות האלו נ...
