Lived and died-חי ומת

פרק 19🌌

הימים הבאים עברו עלי קשה. בקושי ישנתי ואכלתי. לא דיברתי עם אף אחד, ולא התייחסתי אל אף אחד, הייתי כמו אוויר. בלילות הייתי קם מזיע מסיוטים נוראיים על אותו יום נורא שגרם לחיי להראות יותר אומללים מכפי שכבר היו. ראיתי את הוריי בחולומותיי, ראיתי את גא-ראם צורחת בכאב ומנסה להשתחרר מאזיקי הכסף. ראיתי את מנהל מתקן הכליאה מכה אותי בשוט שוב ושוב.

מדי פעם היה ג׳ונקוק מתעורר מצרחותיי ומנסה לברר מה קרה, אבל לא פציתי את פי. עכשיו היינו בחדר לבד, עד שיצרפו אלינו עוד שני שותפים. המשגיח שלי היה מחוץ לחדר בלילות, שומר שלא אצא ממנו.

קמתי בבוקר והלכתי לבדי להתארגן. ג׳ונקוק היה כבר אחרי ריצת בוקר ולכן היה כבר בחדר האוכל. הלכתי לכיתה כשאני מדלג על חדר האוכל. ״אני אדווח על זה״ איים המשגיח שלי, אבל אני רק הרמתי את כתפיי בחוסר התעניינות והמשכתי ללכת. היום היה השיעור הראשון שלי בהגנה עצמית מערפדים. זה הרגיש לי מוזר, אבל מתברר שגם בני האדם יכולים להתגונן מפניהם. חילקו אותנו לקבוצות והתחלנו בשיעור.

הקבוצות חולקו לפי רמות, ולכן, אני כמובן הייתי ברמת המתחילים. למדנו כל מיני תרגילי הגנה עצמית, מן קראטה כזה, פחות או יותר וגם לירות בחצים, או מה שיותר נכון לרמה שלי זה ללמוד את התנוחה, על הסטורית החץ וקשת וכל זה. ומסתבר שהחצים היו קסומים. חלקם משתקים, שורפים, מקפיאים ועוד כל מיני. האמת, שזה היה ממש מעניין. האימונים היו קשים ואינטנסיביים, אבל עדיין דיי נהנתי לפרוק מתח על שקי אגרוף, למרות שזהו היה התחום של ג׳ונקוק.

אחר כך, הגיע קוסם נחמד לדבר איתנו. כנראה זה היה חלק מה תוכנית של התמודדות על המצב שלנו, ילדים נרדפים. הוואן ישבה לידי, מקשיבה בריתוק לדבריו, עניה הייחודיות לא זזו ממנו, היא נראתה כל כך יפה...וחכמה...

״קים טאהיונג!״ העיר לי הקוסם כשראה שחלמתי בהקיץ. ״תהיה איתי בבקשה. זה חשוב מאוד״. הנהנתי וניסיתי להקשיב. ״המקום הזה מוחזק בכוחות מיוחדים שמסווים את הריח שלכם, ההילה שלכם, ובכלל את קיומכם. כאן, בעזרת מומחים גדולים, גייסנו את כל מה שנדרש כדי לכסות את המקלט בכיפה מיוחדת, כך, שמי שלא צריך לראות את המבנה, לא יוכל לראות. ובטח שלא להתקרב...״ הוא הסביר בפירוט. זה באמת היה מעניין, מעולם לא חשבתי על זה, אבל כאן, יונגי והשליט לעולם לא ימצאו אותי.

עברו עוד יומיים של אימונים קשים ולימודים מפרכים. ״עכשיו נצא אל קבוצות התמיכה שלנו״ הודיע המורה בקרירות, ״מה זה אומר?״ לחשתי להוואן. ״תיכף תראה״ חייכה אליי חיוך ערמומי, אבל משום מה, אהבתי אותו. מאוד.

ניגשתי למורה ושאלתי אותו לאיזה קבוצה אני צריך ללכת. הוא הסתכל עליי במבט מעורער, ״קים טאהיונג....״ הוא עלעל בדפים שלו. ״אה. הינה, קבוצה חמש עשרה. קבוצה חדשה לצערי״ אמר בעצב וכיוון אותי אל אחת הכיתות.