גא-ראם פשוט לא יצאה לי מהראש. כל כך התגעגעתי אליה, התגעגעתי לגא-ראם, האחות הגדולה והטובה שתמיד הייתה שם לצידי. אבל עכשיו היא הפכה למשהו אחר, משהו מפלצתי. עכשיו הכל התפרק עוד יותר, הכל פשוט התפורר לי בין האצבעות.
אני מכה בברזל הרותח הכי חזק שאני יכול. כולי מזיע ותשוש, איך הגעתי למצב הזה? נמאס לי! לא היה לי עוד כוחות, הרגשתי שאני עומד למות רק מהתחושה המרה שצפה בתוכי. פתאום הפנים הרכות והתמימות של ג׳ונקוק עלו לנגד עיניי וכמעט הצלחתי להזיל דמעה שנחסמה מיד, זה לא הגיע לו לחיות ככה, וזה לא הגיע להוסוק. זה הגיע רק לי!
בסוף היום נשכבתי במיטה, כשאני לא מצליח להירדם. אני לא יודע למה, אבל הפגישה עם סוקג׳ין וג׳ונקוק, ואז השיחה עם הוסק, וכל המידע החדש הזה.. פשוט טרד את מנוחתי, זה היה אסון. לפתע, נפתחה דלת התא החשוך, והסוהר קרא שוב את מספרי בקול רם. קמתי בעייפות, הושטתי ידיים, ונאזקתי.
הסוהר הוביל אותי הפעם למקום אחר מחדר הביקור. הוא הוביל אותי למשרד מנהל מתקן הכליאה, החדר שכל עבריין צעיר כאן הכי שנא ופחד ממנו. הרגשתי איך גופי מתחיל לרעוד כשהסוהר פתח את הדלת ודחף אותי פנימה בזלזול. החדר היה גדול ומרווח, שולחן עץ גדול ומפואר יחסית נעמד במרכז החדר, חלונות ענקיים מכוסים בווילונות שחורים נראו מאחוריו, וכיסא גדול מעץ, מרשים הייתי אומר, עמד שם, ריק מאדם.
ואז קרא קול עבה וסמיך בשם מספרי. הורדתי את ראשי בכניעה, רועד מפחד למה שעומד לקרות לי. אבל מה כבר עשיתי?! הוא עמד שם, בין הכיסא לחלונות כשגבו אלינו וידיו שלובות מאחורי גבו.
הסוהר הושיב אותי על ברכיי בבעיטה והמנהל הסתובב לכיווני. ״אז אתה הוא זה שכולם במתקן מדברים עליו. אתה היצור שגורם לכולם פליאה של ממש״ הוא דיבר באיטיות. יצא לי לראות אותו פעם בחטף ממש. כשהוא יצא מהמתקן דרך השער שמוביל את האסירים פנימה והחוצה, הוא לא נראה כמו מישהו נחמד אז, וגם לא עכשיו.
הוא היה נמוך קומה אבל נראה שהוא מתאמן. משקפיים עגולות וקטנות עיטרו את אפו, הוא תמיד לבש חליפה שחורה ונעלי שפיץ. פניו כל הזמן היוו מראה זועף ומאיים, ותמיד הסתובבו שמועות שהוא מכה ואונס את האסירים במתקן הכליאה. תזכורת, כולם כאן בני נוער...
המשכתי להביט בריצפה החלקה והנקייה, ולא הגבתי, פשוט העדפתי לתת לו את מבוקשו ולחזור לתא. פתאום הוא התקדם אליי בצעדים איטיים ונעמד מעליי. הוא שלח את ידו לעבר סנטרי והרים את פני באיטיות, אבל עיניי לא פגשו את עיניו. הרגשתי שהוא מסתכל עליי, בוחן אותי, ״קים טאהיונג. זה השם שלך, יצור קטן״ הוא קרא בשמי בקרירות.
קפאתי.
איך הוא ידע את שמי לכל הרוחות?! מה אכפת לו בכלל איך קוראים ליצורים שהוא כל כך שונא?! ״חבל לאבד פנים יפות שכאלה...״ אמר פתאום כשהוא מסובב את פני ובחן בהן כל מילימטר. הייתי משותק מפחד, הוא היה קריר כל כך, מפחיד כל כך. ״אמור לי, קים טאהיונג, עכברוש ביבים קטנטן שכמוך... האם...השמועות נכונת?״ הוא שאל כשהוא מסתכל עליי בתיעוב מלמעלה למטה.
YOU ARE READING
Lived and died-חי ומת
Vampiros״השמועות אומרות שנער צעיר בן 13, קים טאהיונג, ברח מבית האומנה בו שהה היות והוריו לא היו כשירים לגדל אותו ואת אחיו. הוא הגיע לבית הוריו אחוז טירוף. לקח סכין מטבח גדולה והתחיל בטבח נוראי. הוא ניסה לרצוח את הוריו כשהוא צורח עליהם...״ האם השמועות האלו נ...
