וואנשוטים/ Oneshots

הוגוורטס של 1998

טוב זה הסיפור שמתאר את החיים בבית הספר תחת השליטה של אוכלי המוות.
בהמשך יש קטע קצת לא נעים של מכות, מזהירה. אבל זה בסדר. נראה לי...(אני רוצה להעביר את הזוועות שהיו להם שם!)

מה יכולתי לעשות? לעזוב את בית הספר? לא בא בחשבון.
יותר מדי תלמידים נמצאים בסכנה כאן, כל בני-המוגלגים, ואי אפשר היה לומר שהבית שלי נקי מכאלה.
הייתה לי יכולת להישאר בהוגוורטס ולנסות להגן על התלמידים כשאני יכולה, מבלי להיפגע יותר מדי גם בעצמי, וניצלתי את זה. וולדמורט עצמו מסר שהוא לא פוגע במורים מהוגוורטס. לא שיכולתי להאמין למילה שלו, אבל זה הסתדר בינתיים.
הוא הציב את סנייפ בתור מנהל. איך לא, הרוצח המתועב שהרג את אלבוס. בטח ובטח שלא תהיה לו בעיה לתפוס את מקומו.
בתור סגנים ומורים מחליפים נכנסו צמד חמד בשם האחים קארו.
האח, אמיקוס, התחיל ללמד התגוננות מפני כוחות האופל, שלפי מה שמספרים, עכשיו זה פשוט אומנויות האופל.
האחות, אלקטו, עברה ללמד לימודי מוגלגים, לאחר שהמורה הקודמת, צ'ריטי, נעלמה. לא היה לי הרבה קשר איתה, מעולם לא הבנו מה באמת קרה לה.
על המקצוע הזה מספרים שכל מה שמלמדים שם זה עד כמה מוגלגים הם טינופת, נצלנים, רמאים גנבים ו, נו, מה עוד...אה, תחמנים ערמומיים.
התלמידים נראו אומללים יותר מאי פעם, בחיים לא ראיתי פרצופים כל כך קודרים במהלך השיעורים שלי, והנורא היה, שלא יכולתי לעזור להם, אף אחד מהמורים לא באמת יכל.
הפרופסור ספראוט שלחה אליי שני גריפינדורים שלא עשו שיעורי בית בשיעור שלה. המורים אמורים לשלוח תלמידים סוררים אל הקרואים, שהיו גם 'אחראי משמעת', אבל לא היינו מסוגלים לעשות את זה כל עוד יש ברירה, כי המשמעות של זה הייתה לאמן תלמידים בקללת קרושיאטוס ולהשתמש בנענשים כנבדקים.
הם השלימו את שיעורי הבית שלהם אצלי בכיתת שינוי הצורה.
"ומתי מסיימים?" שאל פּיקס, תלמיד שנה שלישית.
"מתי שאגיד. בסמיכות לשעת ארוחת הערב..." אמרתי, והפנתי את תשומת ליבי אל המבחנים של תלמידי השנה השנייה על שולחני.
לא הייתי בטוחה כמה זמן עבר, הספקתי לבדוק תשעה טפסים, כשלפתע שמענו כולנו צעדים כבדים מחוץ לדלת במסדרון.
שני התלמידים הרימו את מבטיהם והביטו לאחור אל דלת הכיתה.
היה ברור למה הם נראים לחוצים כל כך, הם יודעים שכאשר צריך להעניש תלמיד, שולחים אותו אל אחד האחים. ואולי זה בדיוק מה שהם חיפשו עכשיו- תלמידים להעניש.
הצעדים הכבדים נעצרו קרוב מאוד אל הכיתה.
החזקתי בשרביט מתחת לשולחן בכוננות.
בלי לחכות להזמנה פרץ פנימה אמיקוס קארו, גופו רחב הכתפיים נדחק במשקוף הדלת. נראה שהוא ידע בדיוק מה שני התלמידים האלו עשו אצלי, כי הוא הרים את שרביטו הקצר וכיוון אותו אל חלל הכיתה, קורא- "עונשים, הא? מה אמרנו לכם המורים לגבי הענשת תלמידים? שומרים את זה לנו! לי ולאלקטו!" הוא התקדם בין שולחנות התלמידים אל קדמת הכיתה עד שנעצר ונעמד מול שולחני.
"אבל אולי תופתעו לשמוע, פרופסור קארו," ביטאתי את המילה בארסיות המתבקשת. "שאדווארד ופּיקס בסך הכל משלמים מבדק. לא נענשים." אמרתי בקול יציב והבטתי באוכל המוות בשנאה יוקדת.
אמיקוס נעץ בי מבט חושד. "מבדק, הא?" הוא אמר בגסות. הוא הסתובב פתאום והתנפל על דף שיעורי הבית של אחד התלמידים.
אם להיות כנה, הייתי משוכנעת שהוא פשוט לא יודע לקרוא כדי להבין את ההבדל בין שיעורים למבדק.
"מה זה? ילד, תענה! עכשיו, תקרא מה רשום! היא משקרת לי האישה הזאת ואני בטוח בזה." הוא כיוון את שרביטו הקצר אל אדוארד, שהחל לגמגם.
"מ-מבדק מספר שתיים בש-ש-שינוי צורה..." אמיקוס הניח את הקלף המקומט בגסות על השולחן. "ולמה בדיוק לא יכולתם להשלים את המבדקים הקטנים שלכם בזמן, חלאות?" נבח אמיקוס אל עבר פּיקס.
"הם נעדרו משיעור, הם היו חולים, אוויל שכמוך!" צעקתי וקמתי ממקומי כאשר נראה שאמיקוס עומד להטיל קללה על פּיקס, שרעד כולו.
"כן, חולים, 'פסדר." אמיקוס ירק לפני פּיקס בעצבים.
"בפעם הבאה שאתפוס תלמידים לא יהיה להם כזה מזל." הוא אמר, הרים את שרביטו שוב בדרך החוצה, וקרא "קרושיו!" אדוארד התחיל להתפתל ולצרוח במושבו. אמיקוס צרח גם הוא, אבל מצחוק.
"תפסיק את זה חתיכת אידיוט!" צעקתי והנפתי את השרביט. בהבזק קצר של אור אדום פתאומי, אמיקוס צווח, והפיל את שרביטו כאילו חטף ממנו כוויה.
הוא אסף את השרביט בשנית וצעד אליי בצעדים של חיה מגושמת. לא זזתי.
"אתם המורים אולי חושבים שעוד יש לכם סמכות בבצפר הזה..." הוא אמר בקול נמוך ומאיים. פניו נפוחים מזעם. "אבל אני מבטיח לך, שאם לא אדון האופל דרש לא לפגוע במורי הוגוורטס, כולכם כבר הייתם מזמן במרתפים, יחד עם שאר הבוצדמים והפושטקים האחרים." הוא צלף בשרביטו הקצר באוויר. נשמעה קריאת בהלה מאחד התלמידים. אני מודה, לא צפיתי את זה.
חתך פצע את אמָת ידי ומהר מאוד דם ניגר במורד היד. ניסיתי להשתיק את אנקת הכאב שנמלטה מבין שפתיי ולחצתי את ידי השנייה לעצור מיד את הדימום. "אתה מעז-?" אמרתי בשקט. עיניי נצצו אליו באופן מאיים.
אמיקוס צחק לעברי בנבחנות. "הו, כן. את לא זריזה כמו פעם. אף אחד כבר לא יכול עלינו. ואם תשאלי אותי-"
"אף אחד לא שאל..."
"-צריך להכניס לפה עוד אוכלי מוות במקום כמה מכם. ולבטל את בית גריפינדור ראשון. לפני שמבטלים את השאר. החלאות הנלוזות שלךְ הם אלה שעושים את הכי הרבה צרות, אם שמת לב..."
"אם מישהו ראוי להיקרא חלאה כאן זה אתה, קארו." אמרתי בקור. אמיקוס חיוך חיוך כעור, פנה לאחור ויצא מהכיתה.