מלכת מצרים*מוקפא*

פרק 5

עמדנו מול הארמון הענקי שלי המלך.
בנות ירדו מהכרכרה לידי והתאספו סביבנו.
באזר ואמיר מתחזים לשומרים שלנו אבל הם יצטרכו לחכות לנו בחוץ.
בת אחת דחפה לידי מטפחת שקופה והראתה לי איך לכרוך את זה סביב כתפי וגופי,הרגשתי כמו חשפנית יותר מאשר רקדנית,איך הן עושות את זה?.
השומרים עברו ביננו ובחנו אותנו.
הם אמרו שיקח קצת זמן עד שנוכל להיכנס אז ישבתי בראש המדרגות וחיכיתי.
נזכרתי בשק עם הכסף שאמיר הביא לי, ומשהו הרגיש לא בסדר.
העברתי את הזיכרון בראשי שוב ושוב מנסה להבין מה המוח שלי מנסה לסמן לי.
אני לקחתי את השק ופתחתי אותו...מה לעזאזל? השקים!
אלא היו השקים שלי,אני סימנתי את השקים שלי ואז הם נגנבו ע"י אנשים מוזרים ואז יום אחרי משכנעים אותי להצטרף אליהם.
שיט..נשמתי עמוק ועצמתי את עיני.
מה לעשות עכשיו?
קמתי והשומרים התחילו לצעוק שאנחנו צריכים להיכנס ולעמוד בשורה.
רצתי אל באזר ודחפתי את אמיר מהדרך.
"אתה..אתם" קראתי בכעס והסתכלתי עליהם.
"יסמין?" שאל אמיר ושם יד על כתפי, העפתי לו את היד והסתכלתי לו בעיניים.
"אתה ידעת?" שאלתי בקול פגוע.
"ידעתי מה,יסמין?" שאל וסרק את פני.
"ידעת שגנבתם לי את הכסף שחסכתי במשך שנים,אין לכם בושה?" שאלתי.
באזר הסתכל עלי במבט חומל כאילו הוא עושה לי טובה,ואם הייתי קצת יותר קרובה אליו הייתי מביאה לו איזה אחת לפנים.
"יסמין" אמר אמיר ואחז בפני גורם לי להסתכל עליו.
"אני נשבע לך שלא ידעתי" אמר והצעקות מאחורי התחילו להתחזק.
"בבקשה תאמיני לי" אמר ועיניו נצצו.
הנדתי בראשי לשלילה והוא נאנח בתבוסה.
"יסמין אני מצטער,אני באמת לא ידעתי,את כל כך חשובה לי כל הזמן הזה שעקבתי אחרייך בחיים לא חשבתי שזה בשביל לעשות לך רע,א..אני נהנתי להסתכל עלייך ולראות איך את מקריבה מעצמך בשביל המשפחה שלך" אמר ונעצר כאילו המילים נתקעות לו בגרון.
הסטתי את מבטי והוא הניח את ידיו על צווארי בעדינות.
"בבקשה תסלחי לי" אמר בקול שבור.
והסתכל לתוך עיני.
למה זה כל כך חשוב לו? למה אני כל כך חשובה לו? הוא ענה לי על השאלה בלי שבאמת שאלתי.
"אני חושב שאני אוהב אותך" אמר.
הצעקות מאחורי נשמעו כרעשי רקע ושקעתי בתוך עיניו.
איך הוא יכול לאהוב אותי? הוא לא מכיר אותי בכלל,לא כמו שהוא חושב.
זה לא משנה אני עמדתי למות בשביל בוגדים! אני בחיים לא אסלח להם.
הוא קירב את פני אלי ונתתי לו להניח נשיקה קטנה על שפתי מבעד למטפחת הדקה.
"אתם לא תראו אותי יותר.
אתם לא תפנו אלי יותר,
אם אני אראה אתכם,אני אהרוג אתכם.
אני אלך עכשיו לבית שלי ואתם לא תעזו להראות את הפנים שלכם בפני" אמרתי והתרחקתי ממנו..הוא הניד בראשו בכאב ושלח מבט כועס באביו.
"אני חשבתי שיכול להיות ביננו משהו מיוחד" אמר אמיר קפאתי לשניה ומיהרתי להתנער.
"חשבת לא נכון" אמרתי מוחקת משפתי את העקצוץ המוזר ששרר שם מאז ששפתיו הונחו על שלי.
ומתעלמת מזה שבאמת רציתי שיהיה ביננו משהו.
התעלמתי מהניצוץ שהיה ביננו מרגע שנפגשנו ובאתי ללכת.
יד חזקה תפסה בידי והסתובבתי אחורה בכעס.
שומר אחז בידי ובחן אותי.
"את לא רואה שכל הבנות מחכות לך?" שאל בכעס וגרר אותי לעבר השורה.
אמיר פסע קדימה כדי לעזור לי אבל באזר ריסן אותו ולחש לו דברים.
הסתכלתי עליהם במבט נגעל ופגוע ונפנתי להביט בשומר שלא עזב את ידי.
"אני לא יכולה לרקוד,נפלתי במדרגות" אמרתי וזייפתי צליעה.
"זאת לא בעיה שלנו, המלך הזמין עשר רקדניות אז יהיו עשר רקדניות" אמר וזרק אותי לשורה.
אחת הבנות תמכה בי וזרקתי אליה חיוך מזויף.
סירבתי להסתכל אחורה כשנכנסנו לארמון,וברגע שעברנו את השומר המעצבן הפסקתי לצלוע והלכתי בחינניות כמו שהתרגלתי.
מה אני הולכת לעשות? פתרונות רצו בראשי בשעה שחלפנו על פני המסדרונות.
לברוח? לא יקרה,אין לי איך לצאת מפה לבד.
לרקוד? אני לא הולכת לרקוד בשביל המלך המפונק שלנו.
להמשיך עם התוכנית? אני לא הולכת לסכן את עצמי בשבילם,חוץ מזה שעכשיו שקיבלתי את הכסף בחזרה אני יכולה לשחד את השוטרים ואז אני לא אצטרך לעבוד אצל המלך.
הובילו אותנו לתוך חדר עם הרבה אנשים בפנים.
מישהו שכב על עשרות כריות עשויות משי ובחן כל אחת מהרקדניות עד שעיניו נחו עלי.
הסטתי את עיני ממנו אבל הרגשתי את עיניו עלי.
אני מניחה שאני ארקוד...
קדנו לפניו ונעמדנו בשורה.
בחנתי את החדר ואת האנשים.
כולם ישבו או שכבו על כריות ובחנו אותנו בסקרנות מגעילה.
הנגנים התחילו לנגן ואני חיקיתי את הבנות שהיו לידי.
פיזזתי ברחבי החדר והבנתי שאני מטומטמת כי אני הולכת להמשיך עם התוכנית.
למה? כי אני לא מסכנת את חיי בשביל הבוגדים שנקראים אמיר ובאזר.
אלא בשביל משפחתי,
מההתחלה עשיתי את זה בשבילם.
אנחנו צריכים מלך חדש וכל מבט במלך מואפר שישב בנינוחות ולא הוריד את עיניו ממני גרם לי לרצות יותר להצמיד את סכיני לגרונו.
המלך לא היה יותר מבן 19 אומנם גופו היה גדול ושרירי,ועיניו בחנו את הבנות במין מבט מבוגר אבל לא יכולתי שלא לחשוב על כך שאנשים מתים בזמן שהוא משתעמם על כריות מקטיפה.
הסתחררתי ורקדתי לצלילי המוזיקה.
וכל האנשים בחדר הביטו בנו.
הבנות התחילו לרקוד במין חושניות והשתדלתי לחקות אותם באופן מושלם,
צעדנו במין משולש לכיוון המלך.
ועיני כולם היו נעוצות בבת שהיתה בראש המשולש ורכנה לרגלי המלך חמקתי לצללים והבנות מיהרו לסדר את עצמן ככה שהיה נראה שמעולם לא הייתי שם.
הסתתרתי מאחורי עמוד גדול ובחנתי את הצד של החדר שהייתי בו.
החלטתי ללכת את מאחורי ווילון ענק וכבד שנפל מהתיקרה והייתי שם במשך שעות.
המוזיקה כבר הפסיקה אבל האנשים עדיין לא הלכו.
החזקתי את עצמי ערה והצטערתי שלא ישנתי יותר.
ועוד יותר הצטערתי שלא המשכתי לרקוד עם הבנות.
אם יקרה לי משהו אף אחד לא יבוא לעזרתי.
לפני ששמתי לב שקט שרר בחדר חיכיתי כמה שניות וכשבאמת לא שמעתי כלום הרשתי לעצמי להציץ.
מאיפה שעמדתי לא ראיתי שיש אנשים.
אז יצאתי משם בשקט נשארת בצללים.
נצמדתי לעמוד משיש שתמך בתיקרה.
והצצתי מאחוריו.
המלך שכב על הכריות וידיו היו על עיניו.
הוא ישן.
פסעתי אליו בשקט והוצאתי את אחד מסכיני.
"את עושה הרבה רעש את יודעת?" אמר המלך, נרתעתי לאחור כשהוא הוריד את ידיו מעיניו והסתכל לתוך עיני.
"ל..לא אני לא יודעת" אמרתי מתגברת על הרעד בקולי.
"טוב אז עכשיו את יודעת" אמר והזדקף לישיבה.
"איבדת את החברות שלך?" שאל ועיניו נדדו לסכיני.
"לא ממש" אמרתי והמשכתי ללכת אליו בגב זקוף.
"אני צריכה שתעשה לי טובה" אמרתי והוא החווה לי בידו להמשיך.
"תוותר על הכס" אמרתי והוא פרץ בצחוק.
"או שתמות" אמרתי בקור והתרסה.
הוא נעמד והתנשא מעלי בגובהו.
"את זוכרת אותי?" שאל בשעשוע.
הנדתי בראשי והייתי עסוקה מידי בלהחניק את הפחד ולהזכיר לעצמי שהתמודדתי עם בנים יותר גדולים וחזקים ממנו.
לעזאזל! חשבתי שאני כבר אצמיד את הסכין לצווארו כשננהל את השיחה הזאת.
"טוב איך תזכרי,לא ראית את פני" אמר והתקרב אלי לא מעיף מבט בסכין.
"אני הנער שברח והפר את ההזהרה של הוריו" אמר ופי נפער בהלם.
יכולתי להרוג את המלך באיזה סימטה ואף אחד בחיים לא היה יודע.
"מה..למה?" מלמלתי בהלם.
"אם את רוצה שננהל את השיחה כמו שצריך, תצטרכי להחזיר את הסכין" אמר.
היססתי לרגע אבל הסקרנות ניצחה.
החזרתי את הסכין לירך ועיניו עקבו אחרי ידי.
אני יכולה לשלוף ולזרוק אותה לצווארו בשניות אם הוא ינסה לקרוא למישהו.
"תשבי" ציווה וזרק אלי כרית
והתיישב בעצמו.
התיישבתי עם הגב לדלת וחיכיתי שידבר.
"ברחתי מהארמון כי רציתי לראות מה באמת קורה מאחורי החומות של העשירים.
בכל ימי כמלך הכי רחוק שהלכתי היה עד החומה, השרים והיועצים שלי אמרו לי שאין לי בשביל מה ללכת מחוץ לחומה כי כל הממלכה נראית כמו השכונה שראיתי.
האמנתי להם כמה שנים עד שגדלתי והתחלתי להבין שמשהו פה לא בסדר.
אז ברחתי, עברתי את החומה וראיתי את העיר כמו שהיא" אמר ולגם מכוס יין שהיתה לידו.
"אחרי שפגשתי אותך הבנתי שיש עוד אלפי אנשים כמוך ושהם חושבים את אותו הדבר" אמר.
"יש פואנטה לסיפור?" שאלתי בחוסר סבלנות וידי גלשה לסכיני.
"טוב אני מניח שאני פשוט אגיד את זה.
את רוצה להיות היועצת שלי?" שאל.
שמטתי את ידי והסתכלתי עליו בהלם.
הוא לא מפסיק להפתיע אותי היום.
"למה שתרצה שאני אהיה היועצת שלך?" שאלתי והרגשתי שהוא משחק בי. קמתי בכעס והסתכלתי עליו מחכה לתשובה.
"אני צריך מישהו שחי שם ויכול להגיד לי בדיוק מה לא בסדר ואיפה,ולפי מה שראיתי את מכירה את העיר הכי טוב" אמר והנדתי בראשי.
"אבל למה אני?" שאלתי. הוא משך בכתפיו.
"את באת להרוג אותי, אז אני מניח שאם לא ארצה אותך את תצאי מפה כשאני מת. ואני אגיד לך כבר עכשיו אם אני אמות אחד מיועצי יתמנה למלך, ואם זה יקרה..תאמיני לי את לא רוצה שזה יקרה" אמר בקול שקט.
"אז אתה אומר לי אל תהרגי אותי,תיהי היועצת שלי ואני אתקן כל דבר שתגידי לי שלא בסדר?" שאלתי.
"אני אנסה לתקן" אמר והרים אלי גבה.
זה הסכם יותר טוב מלהרוג אותו ולברוח כל עוד נפשי בי.
"מה תגיד לכל השרים שלך?" שאלתי.
"את לא תיהי יועצת רשמית" אמר.
הנדתי בראשי,הם יכולים לרצות להרוג אותי אם הם יראו שהמלך מקשיב לילדה מסתורית.
"זה מסוכן לי לפי מה שהבנתי הם חולי שליטה בכל מה שקשור אלייך" אמרתי.
הוא חשב שניה ואז חיוך ממזרי התפרס על שפתיו.
"אז אני מניח שנצטרך להציג אותך בתור המחזרת שלי" אמר והסתכל עלי בשעשוע.
"המה שלך?" שאלתי בהלם.
"מחזרת. נגיד שאת באה מעיר רחוקה בתור מחזרת ותגורי פה עד שנסיים לתקן את הממלכה" אמר.
"אחד זה יכול לקחת שנים.
שתיים אני ממש לא הולכת להיות המחזרת שלך" אמרתי בכעס.
"אל תיראי כל כך זועפת יש פה הרבה נסיכות בארמון את לא תיהי היחידה.
ואת עושה את זה בשביל הממלכה" אמר וזה השתיק אותי.
אני יכולה לעזור לכל האנשים שחלפתי על פניהם כשביקשו כמה פרוטות אבל לא ידעו שאני בעצמי זקוקה להם.
"בסדר,אבל יש לי תנאים" אמרתי והוא הנהן.
"קודם כל תשחרר את כפיר ערפאת מהשירות חובה למלך" אמרתי והוא בחן אותי,דיברנו על זה פעם שעברה וכמעט נתתי לו אגרוף לפנים,
אני מקווה שהוא הבין את הטעות שלו.
"דבר שני או שתיתן לי לצאת כל יום כדי שאלך לפרנס את המשפחה שלי או שתשלם להם" אמרתי.
הוא חשב לרגע ואז אמר.
"תגידי להם שהשירות חובה הוקדם בחצי שנה ואני אשלם להם עלייך" אמר.
"מה שמזכיר תשחרר את עומאר הבן של הסייס הראשי מהשירות חובה" אמרתי והוא נאנח עם חיוך קטן.
"יש לך עוד דרישות?" שאל.
"כן אל תנסה לכלוא אותי איתך בכלוב הזהב הזה שלך כי אני אלך ולא אחזור" אמרתי.
"רשמתי את זה לפני" אמר בצניות הזעפתי פנים והוא צחקק.
"אדוני המלך" קרא קול וטיקטוק בדלת גרם לי להזדקף.
זה מבחן אם מואפר יסגיר אותי, אני אהרוג אותו במקום.
בלי להסס.