הארי פוטר ופרסי ג'קסון, בן פוסידון, מושיע האלים ונכד וולדמורט

פרק 10

ליאו:
פרסי יצג אותנו שדיבר עם האמא ועם הילדים ואז ראיתי את הרמ, חיבקתי אותה ושאלתי אותה"הרמ מה את עושה כאן עם הילדים האלה?" "הילדים האלה הם חברים שלה. הרמיוני, מי החיי בסרט הזה ואיך את מכירה אותו?" הוא שאל ב..קינאה? הוא מקנא לחשה לי קליפסו וזה אישש את חשדותיי אמרתי לו "  זה שאתה מקנא להרמי זה לא אומר שאני הולך לומר לך" הרמיוני הסתכלה עלי מעוצבנת, החברה עשו אוווווו והילד המנומש אמר "מי אמר שאתה לא הולך לומר לי?" רון לא אמר שהוא לא מקנו לה והרמיני הסמיקה, וכולם( המבוגרים לא כאן) חוץ מהארי אמרו: אוווווו אבל כזה של אהבה, אפילו הארי חייך, ורון התעלם והסתכל עלי ואני אמרתי "אני" "ולמה? מי אתה" רון שאל "המלך שלך" וכולם עשו עוד פעם אוווווווווו כזה והרמיוני אמרה "זה בן דוד שלי ליאו, אוקיי?" פתאום ג'יני קפצה ואמרה "יווו אתה היחיד שאומר את השם חיבה שלה חוץ ממני? או שהיא נותנת גם לכם?" "רק אני  קורא להרמ ככה, כנראה אתם - (הצבעתי לרון והארי) לא מכירים אותה מספיק טוב-" "אנחנו כן" הארי קטע אותי " אז מה הסוד הכי מביך של הרמיוני?" הארי לא ידע אבל רון אמר "היא לא אוהבת שוקולד" כולם הסתכלו על הרמ בהלם ואני המשכתי "כמעט, אבל לא, הסוד הכי מביך הוא שפעם אחת בארוחה משפחתית שלנו היא הפילה את הקינוח ודודה רוזה החליקה עליה ו-" "אוקיי זה מספיק" הרמ אמרה בכעס "אני מנטרלת לך את כל הצעצועים לשבוע" "לאלאלאלא הרמי פליזזזזז" "רגע את יודעת איך לנטרל לו את ההמצאות?" קליפסו שאלה אותה "כשלמדתי עם אמא שלי היא למדה איתי" אמרתי וקולי רעד קצת, הרמי באה וחיבקה אותי. והלכנו עם הרמי, גרד ופורג' ללמעלה לחדרים.

הרמיוני:
לפני ארוחת הערב הלכתי להתקלח ולבשתי פיג'מה, הדלת נפתחה וצל היה מעלי "היי ג'יני" ג'יני לא ענתה לי אז הרמתי את הראש מהספר שקראתי במיטה וראיתי את רון, הסמקתי והוא אמר לי "צריך לדבר" "כן, למה לא הכחשת שליאו אמר שאתה מקנא?" "בגלל שאני כן מקנא" רון אמר והתקרב אליי עד שיכולתי להריח את הריח של הפה שלו, משחת שיניים. "רון לא, אם אני לא היייתי מכירה אותך הייתי מסכימה, אבל בגלל שאנחנו ידידים אז לא, ויש גם את הארי, אם אנחנו ניפרד ונשנא את אחד השני הארי לא יכול לקחת צדדים" רון אמר "אני לא מוותר" נתן לי נשיקה קטנה בשפתיים, ויצא מהחדר.

ג'יני:
באתי לחדר וראיתי את רון סוגר את הדלת ומחייך חיוך דבילי, אבל לא כמו הרגיל "רון? למה אתה מחייך ככה?" שאלתי בחשדנות ורון אמר בטון לא משכנע בעליל "סתם, סתם" "אוקיי" אמרתי בטון לא מאמין ונכנסתי וראיתי את הרמיוני נוגעת בשפתיים שלה עם מבט חולמני בשפתיים "הרמיוני למה את נוגעת בשפתיים שלך ככה?" "לא, כלום" ברור, ואני אוהבת בננות. הארוחה הלכה די בסדר עד ששמעתי את פרסי אומר "הם חושדים בנו, אנחנו צריכים להיות יותר זהירים" "הם בסוף יגלו" אנבת' אמרה ואני נכנסתי ללחץ מטורף שהם אולי אוכלי מוות, אבל זה היה יותר מזה, משהוא היה מוזר.
אחרי הארוחה כשאמרתי את זה להרמיוני היא אמרה שלא צריך לדאוג אבל ידעתי שהיא לא לוקחת אותי ברצינות אז הלכתי לחדר של רון והארי, להעביר לרון את השמועה. כשנכנסתי ראיתי את רון והארי בחדר ומשברים עם אחד השני, כשנכנסתי הם פשוט הסתכלו עליי ועל אחד השני, הארי אמר "אה היי ג'יני" בקול קצת מובך והסתדר, זה היה כל כך חמוד! אבל שום דבר לא יכול לקרות ביניינו לצערי ורון שאל אותי "נו ג'יני, למה את כאן?" התישבתי במיטה של הארי, ובזמן שהריח שלו עטף אותי אמרתי "שמעתם מה הם אמרו בארוחה?" "לא, הם רק דיברו בשפה כזאת ישנה" הארי אמר
"את שמעת?" רון שאל "שמעתי אותם מדברים על זה שאנחנו מתחילים לחשוד, ושהם צריכים להיזהר יותר" "ידעתי שהם מתנהגים חשוד" הארי אמר , רון הנהן ואמר "גם הבחורה הזאתי, קלאריס. היא נראת חשודה"
"מה?!" קפצנו, כשהסתובבנות ראינו אותה בכניסה לדלת "כלום" רון אמר בקול גבוה במיוחד, התאפקתי לא לצחוק עליו.
היא הלכה ואני רעדתי כי עברה רוח יחסית קרירה מהחלון "קר לך?" הארי שאל אותי ואני אמרתי "אה קצת, רון, אפשר את הסוודר שלך?" "למה?"
"כי אני רוצה להכניס אותם לכביסה שיהיו מוכנים בשבילך, כי אני רוצה ללבוש אותם! מפגר" ורון אמר לי "אמא הכניסה לי את כולם לכביסה" הוא אמר וחייך! החוצפה.  באתי לצאת והארי אמר "אני יכול להביא לך את שלי" "באמת?" אמרתי לו בהתרגשות, כאילו שאלוקים הוציא לו את המילים מהפה, הוא נתן לי טעימה מגן עדן "כן, יש אחד שהוא עכשיו קטן עלי, רוצה אותו?"
הוא הוציא סוודר גדול בצבע שחור, בצבע האהוב עלי, אמרתי לו "תודה הארי, זה הצבע האהוב עלי, חיבקתי ורצתי לסלון בזמן שאני מסניפה את הסוודר.
הלכתי לחדר עם השקית ואז שמעתי קולות של שישה אנשים בתוך החדר שלי.
האמת, די מרשים. לא ציפתי לכך שיכולים להכנס כל כך הרבה אנשים בחדר שלי.
הם דיברו, אז עשיתי את הדבר הלגיטימי, האזנתי.
שמעתי את הרמיוני אומרת "ג'יני שמעה אתכם, אתם צריכים להיזהר"
"אנבת' אמרה את זה!" הנכד של אתם-יודעים-מי אמר "רגע אנחנו דיברנו כל השיחה ביוונית" הילדה שאמרה שהם צריכים להיזהר אמרה, "צריך לבדוק אותה", אני באתי לברוח ושחכתי שהבית שלנו ממש רועש, דרכתי על חלק מהרצפה ונשמע חריקה "מישהו הקשיב לנו" אני שמעתי לפני שמישהיא תפסה אותי, עזבתי את הסוודר של הארי, עם סכין מוצמד לגרון והוציאה אותי מהיציאה האחורית, באתי לנטרל אותה אבל שמעתי "אנבת' זו היא! אל תפגעו בה!" שמעתי את הרמיוני אומרת ואמרתי לה "את מכולם, אחרי שהתנשקת עם אח שלי? את אוכלת מוות איתם?" שאלתי, נפגעת.
"לא ג'יני, נכון יש את האלים היוונים והרומאים?" הנהנתי כי אני שמעתי עליהם כמה פעמים "אז הם אמיתיים, ואת הבת של אחד מהם"
"מה?!" איך היא יודעת?
"תני לי להסביר..." הרמיוני אמרה בלחץ והתחילה לחפור לי כאילו אני לא יודעת, כי היא חושבת שלא
"... אז בקיצור את הבת של אחד מהאלים" הרמיוני סיימה "ואתם מחכים לאיזה סמל שיהיה לי מעל הראש? אני מצטערת אבל כבר פספסתם את זה" "איך? רק בנוכחות חצוי הסמל יכול להופיע והוא לא הופיע מולי" הרמיוני אמרה "שמעתי את השיחה הזאת כבר פעם, רגע.. חברה ממש טובה שלי הייתה איתי שהסימן הופיע והיא ועוד שני ילדים מגניבים לימדו אותי להילחם, על זה את מדברת?"
"כן" הרמיוני אמרה בהקלה ושאלה אותי
"מי זאת? אני מכירה אותה?"
"לא חושבת, היא גדולה ממני בארבע שנים, עם שיער שחור ועיניים כחולות, שדרך אגב די דומות לשלך"
הצבעתי על פרסי והוא ואנבת' החליפו מבטים ופרסי אמר "לין ג'קסון"
הכל התבהר לי "רגע, אתה-" "אני האח התאום שלה" אז שלפתי את הסכינים והצמדתי אותו לריצפה איתן, וכל השאר שלפו עלי נשקים. סליחה, אבל כעסתי כל כך "למה אתה גירשת אותה?" אמרתי לו וניסיתי לא לבכות, זה נורא
"מתי?" פרסי שאל בקול חנוק ומבולבל
"אתה לא זוכר?" שאלתי אותו בידיעה שאם הוא יענה לא אני אצטרך, למען המצפון שלי, לשחרר אותו.
"לא" פרסי ענה לי מילה אחת, אך הייתה לה משמעות כבדה
"הי, הי, ילדה תתרחקי מפרסי. זו ההזהרה האחרונה אנבת' אמרה
"לא, תתני לזה להמשיך, היה כיף לראות אותו נזרק לרצפה" קלאריס אמרה בגיחוך.
שוחררתי אותו והתחלתי לבכות כמו ילדה קטנה, החיים שלה היו כל כך חרא. הרגשתי זרועות עוטפות אותי בחיבוק אבל דחיתי אותן, ניגבתי את הדמעות וישבתי, פרסי אמר לי "אז אפשר לדעת למה התנפלת עליי ככה?"
"כשהייתם בני שתים עשרה היא הלכה בקיץ למחנה אפילו שאמרו לה לא, כי היא בסך הכל רצתה לראות אותך, ולדבר איתך וראתה אותך נלחם במינואטור? טוב לא משנה, העיקר שהיא  הכניסה אותך למחנה וקראה לעזרה והתחבאה כי אבא שלה אמר לה שאם יראו אותה שם יהרגו אותה! היא עדיין לקחה את הסיכונים ונכנסה למרפאה כדי לראות אותך, אבל כשהיא ניסתה לדבר איתך היא אמרה שאתה צעקת שהכל באשמתה!"
"יש סיכוי שישנתי? או הייתי עם עיניים עצומות?" הוא שאל
"אני חושבת שכן, בגלל שהיא אמרה לי שהיא לא ראתה בחיים את העיניים שלך"
"אני מצטער, ישנתי. אני זוכר שחלמתי שגייב מאשים אותי שהיא מתה" פרסי אמר בקול שקט
"אני מצטערת"
"זה בסדר" הוא ענה לה.