Your magic- L.S

Your magic #13

פרק לכבוד יום ההולדת של לואיייי! החמור הזקן הזה כבר בן 31🤧 

נ.מ הארי

הרגשתי נורא להשאיר את לואי כך על האדמה הלחה במגרש הקווידיץ'.

אך הייתי חייב. אסור לי לנשק אותו, עם כמה שזה נשמע מפתה. בשום פנים ואופן.

למרות הפיתוי הזה שקוראים לו לואי טומלינסון. השפתיים האדומות האלו שרק כמהות לנשיקה, עצמות הלחיים הגבוהות שמשוות לו מראה בוגר יותר משל נער בן שש עשרה, השיער השטני הפלומתי שמבולגן על ראשו ומתחננות שאעביר את ידי בתוכן... והעיניים האלו. אוח, העינים שלו!! כחולות כמו כנפיו של פרפר המורפו הכחול.

תמיד הקבלתי את עיניו של לואי אל הפרפר המסויים הזה, המורפו הכחול, כנפיים שמורכבות מאלפי רסיסים כחולים, קטנים ומבריקים שנועדו לבלבל ולסנוור את אויביו. כך גם עיניו של לואי, מורכבות מאלפי רבדים יפהפיים של כחול שמסנוורים ומפילים אותי בכל מבט.

אבל אני לא יכול להתאהב בו, אסור לי.

אסור לי להתאהב בבחור, לא משנה כמה ארצה.

לא משנה כמה חזק אתאהב בבחור, אהיה חייב להתרומם חזרה על הרגליים, ולהתחתן עם מכשפה טובה, מבית טוב טהור-דם, שתכבד את השם סטיילס.

מהרגע הראשון בו ראיתי את לואי טומלינסון עולה על הבמה באולם הגדול, בשנתנו הראשונה, להתמיין לאחד מבתי הוגוורטס, והבחנתי בפנים התמימות והאבודות האלו, כבר אז משהו ניצת בי.

ניסיתי ליצור איתו קשר אך כשהבנתי שהוא בוצדם, הקול הפנימי של אבא שלי מנע ממני להמשיך לנסות, אך לא יכולתי להתעלם ממנו לגמרי.

ופה התחילו ההצקות. בהתחלה הצקות קלות, קללה במסדרון פה ושם, קריאה מעליבה בשיעור. ובכל פעם שראיתי את המבט העצוב שניסך על פניו, נצבט לי משהו בלב, אך המשכתי עם זה, כי זה הדבר היחיד שאני יודע לעשות בסיטואציה הזאת. לפחות בדרך זו הוא שם לב לקיומי.

מפה לשם עניין ההצקות הפך להרגל וכידוע, הרגל הופך לטבע.

כל הזדמנות שנחתה עליי ניצלתי עד תום, ודאגתי להציק ללואי. אט אט ליבי התקשח, ואפילו נהנתי מההצקות האלו, וחייכתי למראה העצב על פניו של הצרפתי.

ומכך היריבות בינינו התחילה. ההצקות שלי, בליווי ההרצאות של אבי על שנאת בוצדמים, החדירו בליבי שנאה קלה ללואי. לא יכולתי לראות את פניו עוד, וכשהוא חייך נעשה לי רע בלב, כאילו כישפו אותו בלחש אפל.

כשהתחילו השיעורים הפרטיים, רציתי לקבור את עצמי, אך כשראיתי את לואי כך, פתוח ושנון הרגשות שלי מהשנה הראשונה הוצפו מחדש. ניסיתי להגביל אותם, אך, כמו שבלתי ניתן לרסן נהר שוצף, כך בלתי היה ניתן להגביל את הרגשות שלי.

כשלואי כמעט נישק אותי במגרש הקווידיץ' הרגשתי כמעט חופשי, אבל בדיוק אז הקול של אבא שלי החליט להחליק לראשי שוב, וללחוש לי שהוא בחור. ולא סתם בחור, בחור בוצדם. 

הייתי חייב להתרחק.

רצתי לכיוון המעונות של בית סלית'רין. עקפתי את הזוגות ששקועים בתוך עצמם על הספות וירדתי לחדר המעונות שלי.

חדר המעונות מאוד אפיין את בית סלית'רין. קירות בצבע ירוק אזמרגד כינסו לתוכם מיטות מוצעות בקפידה במצעים כסופים, שחורים וירוקים, ושטיח קיר עם ציור של הנחש של סלזאר סלית'רין עיטר את אחד הקירות. ולבסוף, נברשת גדולה השתלשלה מהתקרה והאירה את החדר באור כסוף, חלומי ואפל.

ליד המיטה שלי היתה שידה לבנה עם 2 מגירות.

השירותים והמקלחת היו מעוטרים באות האפל, שצוייר בדיו שחור, שכושף כך שלא יהיה ניתן להסירו מהקיר.

התקלחתי בזריזות והחלפתי למדי בית ספר חזרה, יצאתי אל המסדרון בדיוק בזמן לשמוע קולות צעקה ובכי.

"מה? לא!! אני חייב ללכת עכשיו, פרופסור!"

"אני לא יכולה לאשר דבר כזה מר טומלינסון -" 

"אני לא חושב שזה אמור להיות בר שיקול! אני חייב ללכת לראות מה עם אחותי!"

הצצתי מבעד לקיר המסדרון וראיתי את לואי עומד עדיין עם מדי האימון האדומים שלו והמטאטא בידו, כנראה נשאר במגרש להתאמן עוד קצת.

פרופסור מקגונגל עומדת מולו ונראת מעט חסרת אונים מול הצרפתי העקשן.

"את לא מבינה פרופסור," אמר לואי בתסכול וראיתי דמעות עומדות בעיניו "אני חייב ללכת לאחותי".

פרופסור מקגונגל נשמה עמוק וענתה משהו שלא הצלחתי לשמוע, אימצתי את אוזני לשמוע טוב יותר אך לא נשאתי תוצאות.

"s'il vous plâit," התחנן לואי והדמעות נשפכו על פניו.

מה קרה?

"בסדר, נשלח אותך ברשת הפלו אל משרדו של אנטון, והוא יבוא איתך אל בית החולים," נכנעה מקגונגל והשאירה אותי מבולבל, אחותו של לואי בבית החולים? מה קרה?

"אוו, מרסי, מרסי, מרסי, פרופסור!" קפץ לואי ורץ אל כיון מגדלי גריפינדור, כנראה כדי להחליף בגדים .

מה קרה?? 

_____________

פרקק. הידד!

איך עבר עליכם חנוכה? חד משמעית בין החגים האהובים עליי! 

קרדיט ללומוס @lumosmaxmatilda על התיאור של החדר :))

בבקשה תצביעו ותגיבו אם אהבתם:) 

לאב יו חרגולים 🦗