הנסיכה הקטנה שלי

part nine

•נקודת מבט ליסה•
אני עולה לחדרי ולאחר כמה דקות הוא פותח את דלת חדרי, ומסתכל עליי בפרצוף אוהב. הוא יוצר איתי קשר עין ואומר, "אל תתני לו לגעת בך." "מה?" שאלתי אותו מבולבלת. "לא לתת למי לגעת בי?" המשכתי. "לאדריאן. ראיתי איך הוא הסתכל אלייך, איך הוא נגע בך, איך הוא דיבר אלייך." הוא אומר בזעם והתקרב צעד אחד. "מה? מייסון על מה אתה מדבר?" שאלתי במבוכה ולקחתי צעד אחורה. "אל תתני לו לגעת בך, או ש-" הוא אמר והתקדם, וככל שהתקדם הלכתי לאחור. עד שנתקעתי בקיר. "או ש?.." שאלתי. ונסיתי לנתק קשר עין ממנו, אבל הוא לא שחרר. הוא הרים את היד שלו מעל ראשי ונשען על הקיר. "או שהדם שלו יהיה בידיים שלך." הוא אמר ולרגע תהיתי לעצמי, האם הוא אהב אותי כל השנים האלה? "מה- אני... אני לא מ-" ולפני שהספקתי להשלים את המשפט שפתיו נפגשו בשלי. הילד החתיך הזה, שכל גיל ההתבגרות שלי חלמתי אליו, מנשק אותי? אני לא יודעת מה עבר לי באותו הרגע בראש, אבל החזרתי נשיקה על שפתיו. והרגשתי בעננים. הוא נישק אותי עד שלא יכולנו לנשום, עד שהרגשתי את לשונו בתוך גרוני. הוא עזב את שפתיי לשנייה לקחת אוויר, והמשיך לנשק אותי. הוא תפס במותניי וקירב אותי אליו, עד שיכולתי להרגיש כל אחת מהקוביות שלו, את כל התשוקה שהייתה בתוכו, את כל האהבה שלו. שכל ילדותי רציתי להרגיש. הוא ניתק את שפתיו משפתיי. "אני לא יודע מה עובר עליי, לרוב שנאתי אותך. אבל לאחרונה.. אני.. אני מרגיש שונה כלפייך." הוא אמר. התקרבתי אליו, תפסתי בצווארו, הסתכלתי על עינוי הכחולות כמו האוקיינוס, ונישקתי אותו עם כל התשוקה שהייתה לי באותו הרגע. בלי לחשוב פעמיים, בלי חרטות. באותן שניות כל מה שעניין אותי זה לנשק אותו. 
~ביום למחרת~
אני מתעוררת מצלצולים בלתי פוסקים ממספר לא מזוהה. פתחתי את הטלפון שלי 'מי זה לעזעזל בשעה כזאת?' חשבתי לעצמי. אני עונה לשיחת טלפון "הלו?", אמרתי בלחש, תוהה לעצמי מי זה. "היי ליסה, מה נשמע?" 'ליסה? איך הוא יודע איך קוראים לי?' חשבתי. "בסדר, עם מי אני מדברת?", שאלתי. "זה אני, אדריאן." הוא אמר. "מה? איך קיבלת את המספר שלי? ולמה אתה מתקשר בשעה כזאת? יש לי מחר בית ספר!", צעקתי. "חשבתי שאת תהיי מעוניינת לדבר איתי", הוא אמר באדישות. "אל תתקשר אליי בשעות כאלה יותר!", צעקתי וניתקתי לפני שהספיק לומר משפט נוסף.
אני קמה מהמיטה נכנסת להתקלח, מתלבשת, מתאפרת, אספתי את שיערי הארוך לקוקו ויצאתי מהחדר. מייסון חיכה לי בחוץ כמו תמיד. וכשהגענו לרכב שמתי לב שמייסון מסתכל עליי ולא הוריד את עיניו משיערי, מעיניי, משפתיי, מגופי. "הכל בסדר?", שאלתי. "אהמ" הוא ענה.
כמה דקות לפני שהגענו לבית הספר הבנתי שאני מטומטמת שכעסתי על החברה הכי טובה שלי שנישקה את חבר שלה. 'אני נישקתי אותו, אני נישקתי את החבר של החברה הכי טובה שלי. כי הריהם בסופו של דבר זוג, והוא השומר ראש שלי. לא יהיה בנינו כלום. גם אם אני רוצה. אז מה חשבתי לעצמי שעשיתי את זה?' חשבתי לעצמי. החלטתי שאני אלך להתנצל בפנייה בבית הספר. לאחר רבע שעה הגענו לבית ספר, וראיתי את מליסה, יושבת לבד, מבואסת. ניגשתי עלייה "בוקר טוב" אמרתי בניסיון לפתח שיחה איתה. "רצית משהו?" שאלה מליסה, ויכולתי לראות שעובר עלייה משהו. "אני מצטערת על שכעסתי אלייך. סליחה שהתעלמתי ממך." אמרתי והיא קמה לתת לי חיבוק. "הכל בסדר." היא ענתה. כשהגיע סוף היום חיבקתי את מליסה והיא החזירה. היא באה לחבק גם את מייסון רק שהפעם, הוא נישק אותה וקרץ לי.
העובדה שהוא נישק אותה, המשיכה להטריד אותי כל היום. כל מה שחשבתי עליו הייתה הנשיקה שהוא נתן למליסה. מה קרה לכל המילים שהוא אמר אתמול? לכל התשוקה שהייתה בתוכו? לכל התשוקה שהייתה בנינו. הייתי בסערת רגשות. הרגשתי - כעס, עצב, כאב, קנאה. אבל באותו הזמן הרגשתי גם אשמה. אשמה שנישקתי את החבר של החברה הכי טובה שלי, ועוד העזתי לכעוס ולקנא על זה.