אוצר ליילי

פרק 1 - אוקלי

שימו לב שעלה פרולוג חדש!❤️

כל שניה היא נצח, זה מה שאני מרגיש כשאני מחכה בקוצר רוח לחברה הכי טובה שלי שתצא מהכיתה. לא חשבתי שהמורה שאני שונא כל כך תתנקם בנו במבחן המתמטיקה האחרון של השנה הבהחלט אחרונה שלי. אבל אני מניח שחשיבה לחוד ומציאות לחוד.
ברגע שאני קולט בזווית עיניי שיערות בלונדיניות אני קופץ בבהילות כמו דמות ראשית בספר שנמצא על סף גילוי סוד חייו.
״איך הלך לך?״ שאלתי. תקווה אחרונה נוטפת מטון קולי. אף פעם לא נכשלתי במבחן, אבל תחושת בטן חזקה מאוד אומרת לי שתמיד יש פעם ראשונה. עיניה הכחולות שידרו לי בדיוק את מה שניחשתי- שנינו נדפקנו. ובגדול.
על מנת להתקבל ללימודי האדריכלות, ובכלל, לקבל מלגה, אצטרך שציוני לא ירדו ממוצע של פחות מתשעים וחמש. ועדיין, יש הרבה תנאים נוספים הכרוכים לקבלת מלגה.
לכן, אני מבין את הלחץ שדייזי שרויה בו- בדיוק כמוני, מכדי להירגע ולהגיב בצורה שקטה. ההבדל היחיד הוא שאני מוחצן ואין לי בעיה להגיד כל מה שאני חושב. דייזי לעומת זאת, מופנמת ותעדיף להקשיב לי ולהסכים עם תלונותיי. מספיק לי מבט באחד בעיניה כדי להבין שהמבחן הזה היה קשה לה בדיוק כמו שהוא היה קשה לי.
״אני יודע!״ אני מכריז כמעט בדרמטיות, ותולה את תיקי הבלוי על כתפיי.
דייזי מנענעת בראשה ומהדקת את זרועותיה סביב הספרים שלה, ״אין סיכוי שנכשל, למדנו למבחן הזה חודש מראש.״ אני מושך בכתפיי תוך כדי שאנחנו צועדים אל היציאה.
״לכי תדעי. אולי היא אפילו תכשיל אותנו בכוונה. היא שנאה את הכיתה שלנו.״
״בכל מקרה, אני אסירת תודה שסיימנו מתמטיקה. הייתי בטוחה שהמקצוע הזה הוא גיהינום הפרטי שלי.״ דייזי מציינת. אני מגחך ומסכים איתה. מתמטיקה היה המקצוע השנוא עליי מהיום שבו נחשפתי אליו, אבל אני גם אסיר תודה שאני לא רואה את אבא שלי בתדירות גבוהה כמו דייזי. דייזי גדלה כמו בכל בית ממוצע רגיל עם הורים קשוחים. אמנם הוריה עשירים עד כדי כך גיחוך, אבל כמו שהבנק שלהם מלא במזומנים, כך גם האגו שלהם. הם לא מוכנים שהבת היקרה שלהם תרד ממוצע של 98. אבא שלה כל כך רשע כלפיה שהוא שומר עליה בזכוכית מגדלת וכלוב זהוב.
אבל אבא שלי גרוע יותר.

אני מנער את ראשי, מפזר את הפחדים והקולות בראשי כגלי מים המוחקים עקבות על חוף הים.
״דייז, הצלחת כבר לשכנע את אבא שלך שיתן לך לצאת לעבוד?״ אני שואל. שמיים כחולים ושמש חמה מקדמת את פנינו ברגע שאנחנו יוצאים מהמבנה. והשמש מלטפת את עורנו בחמימות מברכת.
״אוף, הוא לא מוכן אפילו לשמוע על זה,״ גל של תסכול שוטף את קולה של דייזי. ״אתה מכיר את השגעונות שלו. ״הבת שלי לא תעבוד בשום מקום!״ כאילו שזה מה שישפיע על התדמית שלו, כי אוי ואבוי אם יראו את הבת של ג׳ייק לורנס מגישה קפה או סופרת כסף בקופה.״ קולה העוקצני לא מתיר שום מקום לויכוח. לא שאני מתכוון להתווכח, אבל הלוואי והיה לי את האומץ לדבר ככה על אבא שלי.
אבל בכל זאת, אני מהנהן בהבנה. אבא של דייזי, ג׳ייק לורנס הוא אחד האנשים המפורסמים והעשירים ביותר בעיר. הוא מליונר שעשה מהפכה בתחום האבטחה בעולם ומקפיד לשמור על תדמית קשוחה ומפוצצת בכסף.
אך לפתע, כמו קרני השמש מהתגנבות בחשכת הלילה, זיק של שובבות מבליח בעיניה הכחולות. ״אבל נחש מה...״ קצות שפתיה התעקלו בחיוך מרושע. חשדנות מתעוררת לצד הסקרנות שבי.
״מה עשית? איך הפעם הכנסת את עצמך לצרות?״ אני מצמצם את עיניי לכדי חריצים צרים.
דייזי מגלגלת את עיניה, בטח כי היא יודעת שאם מישהו מבין שנינו מושך צרות, זה יהיה אני.
״למה תמיד זה ״מה עשית?״ מה אם לא הכנסתי את עצמי לצרות?״ דייזי שואלת.
״ביום שלא תסתבכי, אני אפסיק לקרוא ספרים.״ אני מכריז ויודע בוודאות שביום שאפסיק לקרוא ספרים, זה ביום שיגמרו כל חומרי הקריאה בעולם.
״היי!״ היא מוחה, וצריבה חלשה נוצרת על הכתף שלי ברגע שדייזי חובטת בכתפי.
״זה לא נכון! להזכיר לך מי רק בשבוע שעבר כמעט הכניס אותנו למעצר?״ אם לא הייתי חבר קרוב של דייזי, הייתי בטוח שטון קולה כועס, אבל אני יודע שהיא רק עוקצת אותי.
פעם נוספת, אני מצמצם את עיניי. לא מאמין שהיא העזה לעלות את הנושא הזה. אמנם אני עשיתי את הפשע אבל היא אשמה בדיוק כמוני.

שבוע חלף מאז שאני ודייזי החלטנו להטביע את חותמנו על רכבה של המורה למתמטיקה. שלא תבינו אותי לא נכון, אני ילד טוב, באמת. אבל לא הצלחתי להתנגד לדחף הזה להתנקם בשד בכבודו ובעצמו. לא מפני שהרגע תועד ושבר את הרשתות החברתיות של תלמידים ברחבי העיר, אלא כי כל תלמיד שחצה את מפתן כיתתה נשא בתוכו שנאה טהורה. אני יכול לחתום על זה. היא הייתה רעה, מגעילה, וחסרת התחשבות כלפי התלמידים.
״אוי אלוהים!״ זעקתה הדהדה בחלל החנייה כשנגלה לעיניה יצירת המופת שלי- העתק מדויק של הפרצוף שלה עם חיוך שטני ואוזני המן הרשע. זהו התחביב האהוב עליי- להוסיף צבע יפייפה משלי לעולם שחור ואכזרי.

המורה שלנו, תמיד נשארת שעות נוספות אחרי יום הלימודים, ובגלל זה שעתיים אחריי התגנבנו לחניית הסגל עם אספקה וציוד. דאגנו להתלבש בטרנינג וג׳קט שחורים כדי שלא יזהו אותנו אבל כנראה שבאמצע האקט עובר דרך ראה אותנו והתקשר למשטרה- אחרת לא אצליח להבין איך הם ידעו שמישהו עושה גרפיטי בעיר.

כמובן, שגרפיטי ברחבי העיר או השחטת ציוד נחשבים עבירה על החוק. לכן בשניה ששמעתי יללת הסירנות, תפסתי את הדברים שלנו ואת ידה של דייזי ורצתי כל עוד נפשי בי. האמת, שאם ישאלו אותי, לעולם לא אבין את ההיגיון העונד מאחורי הסירנות. הן כה קולניות שאפשר לשמוע אותם מקילומטרים, וכך זו ההתראה המושלמת ושעמם לברוח. אבל מי אני שאתלונן?
אני לא יודע מי צילם את תגובתה של גברת פורמן אבל אני מקווה שאנחנו לא נתפסנו לעייני עדשת המצלמה, כי אלו ראיות חמורות ביותר להביא למשטרת ניו יורק.
אני מתיישב בנוחות בתחנת האוטובוס, דייזי מתיישבת מיד אחרי ומעלה את רגליה על הספסל ועוטפת אותן בעזרת זרועותיה.
״מצחיק שאת אומרת את זה ככה. מעניין איך שכחת לציין שאת הצעת את הרעיון.״
דייזי מגלגלת את עיניה.
״סתום.״ היא מקניטה.
״שתקי.״ אני מחזיר ודייזי מושכת בכתפיה. ״טוב אז אני מניחה שלא אספר לך את החדשות.״ המילים האלה מכות בי כמו סערה ביום בהיר וחמים. בתנוחה חדה אני מסתובב אליה ועיניי מתרחבות בתדהמה.
שכחתי לגמרי שהיא רצתה לספר לי פרט חשוב.
״לא! לא! סליחה!״ אני מפציר בבת אחת.
״אמרת לי לשתוק! אפילו אל תנסה עכשיו!״ דייזי נעמדת בדיוק כשמכונית שחורה ומוכרת נעצרת על שפת הכביש. אבא שלה תמיד שולח את העובדים שלו שיאספו אותה.
״את רעה! ״ אני קורא מאחוריה וחוזר לשבת בנוחות על הספסל. דייזי מנפנפת אותי בחיוך שטני רגע לפני שהיא מתיישבת ברכב. אני נושף ברוגז, אוציא את זה ממנה הערב. במילא קבענו שניפגש. אבל לבינתיים אני מוציא את הטלפון הישן שלי ומרפרף באינסטגרם, ומחכה לאוטובוס שבא רק פעם בחצי שעה.