אוצר ליילי

פרק 3 - אוקלי

חושך עטף את כל מהותי. אפלה יוקדת ירדה עליי. אימה חודרת עצמות, כזאת שמשתקת את הגוף השתלטה עליי, כובשת אותי במהירות. ראשי כבד כאילו פטישים מכים שוב ושוב ברקתי. ניסיתי לפתוח את שפתיי אבל תחושת יובש חנקה אותי מיד. כאילו מישהו זרק אל גרוני סכינים קטנים. הגרון שלי התייבש, לשוני נדבקה לחיך, כבדה ויבשה, וכל ניסיון לבלוע כאב כמו סכין יפנית בגרון. קר לי.
איפה אני, לעזאזל?
עפעפיי כבדים כטנק, אני פוקח אותן בזהירות וממצמץ מספר פעמים רק כדי לגלות חדר ישן. פרץ של אימה מעמיקה יורד עליי.
בעמעום שקט, הלב שלי פועם בקצב מטורף ופחד משתק חושים משתלט עליי.
קירות מלוכלכים ומתקלפים, ריח חריף וקר, דלת ברזל חלודה ומנורה בודדה מתנדנדת על חוט דק, משקה אור צהבהב מהבהב.
תחושת עקצוץ בפרקי הידיים עוררה את תשומת ליבי. ברגע שאני מזיז את ידיי, אני שומע את זה, שרשרת מתכת כבדה נגררת על הרצפה, והבנה עמוקה נופלת עליי. כבלים ארוכים מברזל מחזיקים אותי כאילו אני חיה לאילוף.
״מישהו פה?״ בלחש קרא קול פצוע וכמעט נואש. לא זיהיתי את הקול שלי.
״בבקשה,״ קולי נשבר. חרדה מילאה את עצביי.
לפתע, רעש מעומעם נשמע ממרחק.
הרגשתי את הנשימה שלי נעצרת, עיניי נפערו כאחוזות פחד טהור.
״דייזי? זו את?״ יישרתי את עצמי במתח ודרשתי לדעת כשבהילות נוטפת מקולי, כל צליל הרגיש כמו צריבה.
צעדים. אלו היו צעדים.
סובבתי את ראשי מהר ככל שהצוואר הכואב שלי אפשר לי ואימה מיידית נפלה עליי. אימה חודרת עצמות, כזו שאוכלת אותי מבפנים ושואבת אותי לתוכה בכל הכוח.
רסיסי זיכרונות צפים ועולים בראשי כהדים בחלל ריק- הירייה, החבטה, התחושה של ממחטה נצמדת חזק לאפי בבת אחת ומשום מקום.
אלוהים אדירים, הוא חטף אותי. החייל הזה חטף אותי כאילו אני נתח בשר חסר משמעות.

הפעם האחרונה שהייתי בחדר דומה לזה הייתה בגיל חמש עשרה - יום לפני שנותרתי לבד. אף פעם לא אשכח את התחושה הזאת - התחושה שהפחד מכרסם אותך מבפנים. הייתי כבול בחבלים, דלת העץ נפתחה בחבטה והציגה בפניי את השטן בהתגלמותו - אבא שלי, מחזיק בידו סכין חצבים מקצועית. אוויר רעיל וקר סגר עליי מכל הכיוונים.
שכבתי שם פצוע, רועד וחסר אונים.
דמעות עלו בעיניי. משכתי את ידיי בנואשות וחרדה עמוקה עד שהמתכת הקרה פצעה את עורי.
למה אני? למה זה קורה לי שוב?
הדלת נפתחת בחבטה. האדמה נשמטת מתחת לרגליי כשגבר מוכר נחשף לעיניי.
הגבר שחטף אותי.
פחד מצמית וחסר מעצורים מתעורר בי.
אני כמעט מתקפל לתוך עצמי. הוא נעמד בכניסה לחדר, עיניו חיוורות נוצצות מרוע כעור לב מבעד לאור המעומעם, חיוך קר ומרושע מפציע על שפתיו. הוא צועד לאט לכיווני, וכל צעד מרטיט את ליבי כרעם משתק.
גל של צמרמורת חולף במורד עמוד השדרה שלי.
״נוח לך שם, ילד?״ קולו קר ומאיים נשמע כהד עמום מבעד לקירות המרתף הישן.
״מי אתה?״ הקול שלי נשבר. צרוד ויבש.
הייתי חייב לצאת מכאן. אני לא יודע מי הוא או מה הוא רוצה ממני. אני חייב לחשוב... איך אני יוצא מכאן? איך אני בורח ונשאר בחיים? הדלת מאחוריו נשארה פתוחה, מעניקה לי דרך מילוט, אבל היא לא תספיק לי. אני צריך חלון, אבל אין כאן כלום. רק מנורה מזויינת.
האזיקים. הם כובלים אותי חזק, לא אצליח לברוח.
אני אבוד.
״אל תדאג,״ הוא נאנח, ומתיישב על עקביו מולי ברוגע מוחלט.
איך הוא יכול להיות כל כך רגוע? הוא חטף אותי! אימה משתלטת עליי כמו גלי סערה עזים.
לקח לי רגע של היסוס לפני שהרמתי את מבטי לעיניים בהירות, כמעט אפורות וחסרות אנושיות, מעולם לא ראיתי עיניים כאלה- אפלה משתוללת בהן.
פתאום, ניצנוץ קטן הבזיק בעיניי, מתכת קרה נצמדת לגרוני, חדה ומאיימת. ליבי הגביר את פעימותיו. עצמתי עיניים, נאבק לא להרגיש את הסכין החדה חודרת לגרוני, כל כך קרובה לעורק הראשי שלי. זרועה נצמדת לגרוני, חונקת אותי עד אפס אוויר.
״תגיד לי, אוקליי,״ אמר בטון מצמרר. ״מה יותר חשוב לך? החיים שלך, או המידע שאתה יכול לספר לי?״
איך הוא יודע את השם שלי?
״בבקשה...״ הסכין החלה לחדור עמוק יותר, אני מרגיש את המבט שלו עליי. רשע וחודר, בדיוק כמו הסכין שלו.
פקחתי את עיניי, מביט בו שוב רק כדי לזכור את האדם שבגללו תצא נשימתי האחרונה.
״תענה לי. או שאחתוך את הצוואר היפה שלך.״
כמעט קרסתי. סחרחורת נוראית תקפה אותי. אני לא מסוגל. אני לא מסוגל להתמודד עם זה. מה הוא רוצה ממני? הוא טועה, הוא מתבלבל ביני לבין מישהו אחר.
״אני לא יודע למה אתה מתכוון.״
משום מקום, אגרוף מותח בפניי, ראשי נשמט לאחור והכאב מזעזע כל עצב בגופי. טעם של ברזל מציף את פי ואני כמעט נחנק מהדם שלי.
״תפסיק! בבקשה...״ דמעות עולות בעיניי. למה זה מגיע לי?
״אל פאקינג תשחק איתי, ילד. אני יכול לגרום לך להתחנן למוות של עצמך. פאקינג אידיוט.״ פעם נוספת, ראשי מתרסק על הקיר בחבטה מזעזעת.
״כדאי שתספר לי כל מה שאתה יודע, עכשיו.״ קבע באכזריות, עיניו הצטמצמו כשפתחתי את פי כדי לדבר אבל כלום לא יצא ממני.
אין לי מה לספר לו, אני לא יודע מה הוא רוצה ממני. אבל אם אמשיך להתחנן, הוא יהרוג אותי. יהרוג אותי בלי למצמץ.
הוא מתקרב אליי, עיניו חודרות לנשמתי, הבל פיו מותח בפניי כשהוא מדבר.
״אתה תספר לי את כל מה שאני צריך לדעת. ואז, אתה תתחנן שאגמור איתך.״
נשימתי נעתקת בריאותיי. כל מחשבה הגיונית צורחת עליי לברוח, לנוס על נפשי, להתרחק ממנו, אבל אני כבול, הברזל האכזרי חונק אותי מחזיק אותי חזק במקומי, אני חסר אונים מולו.

"אני... אני באמת לא יודע כלום," מלמלתי, נלחם להסתיר את הפחד בקולי.
הוא חייך, חיוך זעיר ומרושע שמדגיש את הזוהר הקר בעיניו. "אל תשקר לי, ילד אידיוט." הוא לוחש, ומרים סכין נוספת, קטנה ודקה, שמנצנצת באור המנורה.
״בבקשה! לא!״ אני מתחנן.
התחושה של חוד הסכין כשהיא חודרת לעורי היא כאב שמעולם לא אתרגל אליו. גלי חום וכאב מציפים אותי, ואני צורח, צעקה שמפצחת את השקט הכבד של החדר.

לפתע, הוא נתלש ממני בבת אחת. גופו מוטח לאחור בחבטה כבדה. הסכין נשמטת מידו ומשמיעה צליל חד כתער כשהיא פוגעת ברצפה.
בבהלה, הרמתי את עיניי והתקשיתי לעכל את מה שעמד מולי- צל, צל אפל של גבר אלוהי.
״קאי. אמרתי לך לא פאקינג להתקרב אליו. הוא שלי.״ קבע באכזריות.
צמרמורת התפשטה בכל תא בגופי.
עיניים שחורות נעצו בי את מבטם בכל הכוח. אפלה יוקדת וממכרת בערה בתוכן כמו להבה. הרמתי את מבטי לפניו המשורטטות באופן מושלם. הוא חתיך-על, יפה תואר, אלוהי. מרותק למקומי, חקרתי את פניו בלי בושה. התבוננתי בלחייו, עצמות לחייו החדות ובקו הלסת החדה שלו, זיפים מילאו את צווארו, אף ישר, שיערות שחורות שנפלו על מצחו בצורה מושלמת בלי שאפילו ניסה לסדר אותו.

הרמתי את מבטי לעיניו. נשאבתי היישר לתוך האפלה שלהן. בלעתי את רוקי, תשוקה זרה התחילה להתפשט בגופי, ליבי, וראשי.
אני מרגיש כאילו האוויר בינינו נעלם. לרגע, אני לא יכול להוריד את העיניים ממנו, כאילו משהו בי נמשך, קשור אליו בחבל בלתי נראה.
לרגע אחד, בקושי הצלחתי לנשום, כל האוויר ברח ממני בבת אחת. נשארתי שם, יושב ומדמם, דחוק לפינה ולב שפועל כל כך חזק שהייתי בטוח שגם הוא יכול לשמוע.