אוצר ליילי

פרק 2 - אוקלי

דייזי: אני ברכב. אהיה אצלך בעוד חמש עשרה דקות.
מילותיה של דייזי מרצדות על מסך הטלפון בזמן שטיפות מים קרות מחליקות במורד גופי החשוף והאנדרנלין מתעורר בי. אני כורך את המגבת הלחה סביב מותניי כשאני פוסע אל המקדש הפרטי שלי. כולו הפוך כאילו סערה עברה עליו. ספר קריאה פתוח למחצה נמצא על המיטה המבולגנת שלי, כאילו נחת שם כמו ציפור פצועה. ערמת בגדים בגדים מלוכלכים מאיימת להשתלט על הכסא, וצלחת בודדה מארוחת הבוקר עדיין נחה שם ומעידה על קיומי. מחוגי השעון על הקיר מתזכרות לי שבדיוק בעוד 13 דקות אצטרך לצאת אל הלילה החשוך.

בדקות האחרונות שנשארו לי אני שולף מהארון את הבגדים שלי -  ג׳ינס שחור וחולצה טי שרט לבנה, מעליה אני שם קפוצ׳ון. תוך כדי שאני מתארגן, תחושה משונה מבעבעת בתחושותיי, כאילו משהו שונה יקרה הלילה. עוד לפני שעולה בדעתי ששערי לא יסתדר, אצבעותיי כבר אוחזות במראת השולחן הקטנה.
נער בן 17, כמעט בן 18, מופיע מול עיניי. שיערי הרטוב נופל בגלי מרדנות על מצחי, מסרב להיכנע לכל פעולת אילוף מצידי.
עיניי הכחולות מביטות בי מבעד לשיער הכהה וזוהרות בחשכה כמו אבני ספיר. שיערי הכהה מבליט אותן ונותן לי מראה מרהיב.
שפתיי אדומות כמו דובדבן, צבועות בגוון יפיפה של כאב - תוצאה של הרגל ותיק לנשוך אותן עד זוב דם.

בקצה המראה הקטנה, הפינה החשוכה בחדר משתקפת גם היא ומושכת את תשומת ליבי דרך המראה כמו מגנט. המראה הגדולה שלי נמצאת שם, תלויה על הקיר הכי נטוש בחדר הקטן. היא נראית לא מזיקה מרחוק, גדולה מספיק בשביל להכיל אותי אבל לא מתוחכמת מספיק בשביל להסתיר את הפגמים שלי.
למרות השנאה העזה שאני רוחש כלפיה, רגליי נעות לעברה כאילו אני מריונטה מזוינת.
הבבואה שלי מביטה בי חזרה במבט חסר רחמים. תחושת צער זוחלת לאורך עמוד השדרה שלי כמו קרעי זיכרונות מוקפאים, בונה בלי דגדוג מטרידים בכל תא בגופי.
באיטיות מכוונת, אני מרים את הקפוצ׳ון שלי וחושף חזה עם מעט מאוד שרירים. אצבעותיי רועדות קלות כשהן עוקבות אחר הצלקת המחוספסת- תוואי השטן החרוט בגופי מהחזה ועד לבטן התחתונה.
הצלקת הזו היא התזכורת לעולם שלי- ארכיון חי של שדים ומדרונות של כאב.
לפעמים אני תוהה מה אם הייתי נולד לאישה שלא הייתה זורקת אותי בגיל שלוש? איך הייתי נראה בלי הצלקת שמכערת כל טיפת יופי שקיימת בי?

הצלקת הזו היא כמו תזמורת שטנית בראשי.  והמנצח- אבי.
קולו מהדהד בראשי, צורב כמו חומצה.
קוקסינל!
זבל של האנושות!
תמות!
אני מנער את ראשי, עוזב את החולצה שלי בבת אחת ומגרש את השדים בראשי. זה שייך לעבר. אבא עזב, התנדף באוויר כמו אדים ביום חורף קריר. הוא השאיר הבטחה ריקה לחזור- הבטחה שהתנדפה כמו כמעט שלוש שנים שחלפו. בלי אף סנט בגיל 15, הצלחתי לשרוד את השלוש החודשים הראשונים בכל סנט שהייתי מרוויח בעבודה, אחר כך עזבתי את הבית והתחלתי להשכיר חדר באחת השכונות היותר מפוקפקות של העיר. לא הייתה לי ברירה, החשבונות שהבית שאבי החזיק דרש יותר מידי כסף בשביל ילד בן 15. עד היום אני לא יודע מה עלה בגורלו של אבי או של הבית.
הטלפון רוטט בכיסי.
דייזי: אני פה למטה.
הודעת הטקסט מושכת אותי בחזרה למציאות. אני חוטף את התיק ונמלט מהדירה. למטה, מרצדס חשמלית מוכרת בצבע ורוד עומדת על שפת הכביש. אני מחליק פנימה כאילו נולדתי לתוך הרכב, מתמקם בנוחות במושב שכבר כמעט שומר את צורת גופי.
דייזי מחייכת אליי, וכהרגלנו, היא מושיטה לי את האייפון שלה עם האפליקציה של המפה פתוחה.
״תבחר מקום, אבל לא אחד שהוא מרכזי.״ היא אומרת, האזהרה ניכרת בקולה. עייני סורקות את המפה של ניו יורק, מחפשות את הכתמים הירוקים המבטיחים. אין ספור פעמים של גרפיטי רחוב לימדו אותי שהכתמים הירוקים לא תמיד מספרים את הסיפור במלואו- לפעמים אפשר למצוא בתים נטושים או בניינים שלמים שאף אחד לא זוכר את קיומם.
״מצאתי.״ אני מכריז בקלילות מעושה, ומוודא להפעיל את הניווט.
דייזי מתניעה את הרכב, והמנוע החשמלי מתעורר בשקט מופתי. אני פותח את החלון ואוויר קריר מצליף בפניי, סקרנות מתעוררת בי כמו להבה קטנה שמתלקחת.
״אז, מה עשית?״ אני שואל, ראשי נוטה הצידה כמו גור סקרן. היא נעצרת ברמזור אדום, כתפיה מתרוממות בתנועה מעצבנת.
״תבקש סליחה קודם,״ היא דורשת  קצות שפתיה מתעקלות בחיוך ערמומי, ואני מגלגל את עיניי בדרמטיות.
״סליחה.״ בקשת הסליחה מזויפת כמו שאר של מונופול.
בתנועה חדה ופתאומית, היא מסובבת את ראשה לעברי.
״תעשה את זה עוד פעם אחת בזלזול ואני נשבעת שאלשין עלייך למשטרה.״
צחקוק מתגנב מבין שפתיי כמו ילד שובב.
"בסדר, סליחה באמת עכשיו," אני מרים ידיים בכניעה מעושה, כאילו היא מכוונת אליי אקדח. "עכשיו את חייבת לספר לי מה קרה."