אוצר ליילי

פרק 4 - ראיין

הכאוס זורם בעורקיי מהיום שבו נולדתי, שקעתי לאפלה מהנשימה הראשונה שלי וחיי סללו לי דרך ישירה לגיהינום. דרך של כל הדם ששפכתי והנשמות שלקחתי. בתור יורשו של בוס המאפיה האיטלקי בניו יורק ריח האדרנלין, הדם והאפר נחרתו בעורי כמו צלקות בלתי נראות, כחתימות אילמות של חיי. אלה היו הריחות שהפכו את עולמי האפל לבית. צליל הקרב היה הקול היחיד שליווה אותי, האמת היחידה שהכרתי הייתה שכוח שייך למי שלוקח אותו, ולא למי שממתין.
אחרי חקירה מעמיקה של שעות, שבהן הקפדתי לענות את הזבל הקטן, סוף סוף תכננתי לתקוע כדור בין עיניו ולגמור את חייו לנצח.
הייתי שנייה אחת מלהרוג את החייל שעלה בדעתו לשתף פעולה עם סוכן ממשטרת ה-FBI. אילו היה אפילו מנסה, המערכת המתקדמת שבניתי בעזרת אחי הצעיר הייתה מוחקת כל פיסת מידע שהיה מבקש להעביר, ומבטלת כל אפשרות של בגידה מצדו. כמעט הרגתי אותו. כמעט.
בשרו הקרוע של החייל דימם על רצפת המרתף המוחשך, שניחוחות של עובש ודם עמדו באוויר שלו. אם לשונו לא הייתה כרותה ולא היה גוסס כעת לנגד עיניי, הייתי גורם לו לנקות עם הלשון שלו את כל כתמי הדם שעל הרצפה. נשימתו הלכה ונעשתה כבדה, עיניו התרוצצו מבוהלות, מחפשות מפלט מפניי – אך ללא הועיל. גם טירון מבין שאין דרך להימלט מכאן.
החייל הרים את עיניו אליי במבט נואש ומעורר רחמים, תחינה ניבטת מהן. שוב אותו מבט מבועת, הוא ימות כמו כל השאר שמגיעים למרתף הזה.
הוא מנסה לומר משהו אבל הצליל היחיד ששמעתי היה מלמול שבור ומיוסר, כמו מנוע של טרקטור ישן, שהזמן גבה ממנו מחיר. החזקתי את מבטי עליו, מאפשר לו להבין שהמשך חייו תלוי אך ורק ברצוני. הידקתי את קנה האקדח אל מצחו ודחפתי את ראשו לעבר הקיר הרקוב שמאחוריו.
שלפתי סכין חדה, הזהרתי את הטירון שאם ישמיע צליל נוסף - אעקור את עיניו.
״הזהרתי אותך.״ קולי חסר רגש וקר. עמדתי לעקור את עיניו בבת אחת, כשהשקט הכבד הופסק לפתע בצרחה מעוותת וחודרת, שמילאה את המרתף באימה. קול תמים שזיהיתי היטב.

אוקליי.

הכעס התעורר בי כמו אש קרה. הידקתי את הסכין, ואז, כמעט בנשיפה אחת, תחבתי אותה חזרה לכיסי. עיניי הצטמצמו, מוחי רץ בין המחשבות. לא ייתכן. קאי העז להמרות את פי? דאגתי להזהיר אותו, האוצר התמים הזה פאקינג שלי. הרכוש שלי.
בצעדים יציבים אך מהירים, יצאתי מהחדר ופניתי לעבר החדר שבו אוקליי הוחזק. כל צעד מהדהד בקור עיקש במסדרונות הצרים והאפלים. הדלת לחדר נגלה לעיניי, פתוחה וחושפת בפניי בחור צעיר, עם שיער בלונדיני ומבנה גוף אתלטי- קאי. הוא רוכן מעל אוקליי והסכין האהובה עליו כמעט חודרת דרך עורו אל העורק הראשי.
בהחלטה של רגע, משכתי את קאי לאחור והעפתי אותו לעזאזל, גופו נחבט בקיר בכוח, והסכין נשמטה מידו ונפלה לרצפה בצליל חד.
כעס עצום הציף את חזי.
״קאי. אמרתי לך לא פאקינג להתקרב אליו. הוא שלי.״ קבעתי ונעצתי את עיניי באוקליי, סרקתי את הילד הטהור והתמים שהקדים את גורלו בשלושה שנים.
למרות שהייתי אמור לקבל אותו בגיל 21, כילד בגיר, עבר יותר מידי זמן עד שהנחתי את עיניי חזרה על היהלום הנדיר שלי.
אבותינו היו בני ברית. למעשה, הם גדלו יחד כמו אחים, תחת חסותם של סבי וסבתי. מיד לאחר שאבי תפס את מקומו כראש המאפיה האיטלקית בניו יורק- בן בריתו החל להפגין סימני קנאה.
אבי היה אדם חזק וחכם, אך גם הוא לא צפה את בגידתו של גוסטבו סמית' — אביו של האוצר הטהור.
מהדרך שבה הוא נשם ועד הדרך בה הביט בי, הבנתי שאין דבר יותר טהור ממנו. עיניו הכחולות זהרו גם בחשיכה, כמו יהלומים קטנים ונדירים, דמעות גדולות בצבצו בקצה עיניו, לחייו הרטובות נצבעו בוורוד עדין.
פאק. אהרוס אותו עוד לפני שיספיק למצמץ את הדמעות מעיניו.
״עוף מפה. לפני שאתחרט.״ קראתי לעבר אחי. הוא התפתל על הרצפה כאב, לא ייחסתי אליו חשיבות צעדתי לעבר אוקליי, ששכב פצוע, מבטו מסוחרר ועמום, הוא נאבק לשמור על ההכרה. דאגה כבדה התיישבה בחזי. התיישבתי על עקביי לפניו, תפסתי את סנטרו ברכות והרמתי את פניו כך שלא יוכל להתחמק ממבטי. צווארו המדמם ונשימתו הרעועה הדאיגו אותי יותר מכל דבר אחר עכשיו. לרגע קצר, שכחתי את כל השאר – את קאי, את כללי הברזל של המאפיה, את הכעס שהתחולל בי רק שניות קודם לכן.
״מ...מי אתה?״ קולו רעד ובקושי נשמע. עיניו נצצו ברכות ופגיעות. ליטפתי את פניו באיטיות, אצבעותיי חולפות בדאגה על עצמות לחיו שהחלו להתנפח ולקבל גוון סגול. עיניו הכחולות כמעט איבדו הכרה, . פאק. הוא עומד להתעלף לי.
״ראיין, טֶסורו. השם שלי הוא ראיין סטראק.״
מבלי לחכות לתגובה נוספת ממנו, כרכתי את זרועותיי סביב גופו ונשאתי אותו.
עיניו נעצמו באיטיות, ורגע אחר כך גופו נרפה בין זרועותיי. קיללתי בשקט ונגעתי בצווארו כדי לבדוק את הדופק – הוא היה חלש ורעוע. לא היה לי זמן לבזבז. נשאתי אותו בזרועותיי. לא הייתה לי שום כוונה לתת לו ללכת לשום מקום, לא עכשיו, ולא לעולם.
רציתי להתרחק, להפסיק להרגיש את הדחף להגן עליו – זה הרי לא היה חלק מהחוקים שלי.
היה לי ברור שאני עושה טעות, שהרוך הזה כלפיו יוביל אותי לאבדון. אבל משהו בו, משהו בשבריריות ובחוסר האונים שלו, התמימות הממכרת לא אפשר לי להניח לו.
ברגע שיצאתי ממבנה ששקוע מתחת לאדמה, שני חיילים קיבלו אותי במנוד ראש.
״תנקו פה.״ ציוותי וחלפתי על פניהם במהירות שיא.
הגעתי לרכב שלי תוך שניות, בלי לבזבז זמן הנחתי בזהירות את אוקליי במושב שליד הנהג, הבטתי בפניו של אוקליי בעודי מהדק את חגורת הבטיחות סביבו. ריסיו הארוכים נחו על לחיו הרכות. פס סגלגל ריצד בהן. הייתי טורף את השפתיים שלו אילו יכולתי. אלוהים, הילד הזה הוא יצירת אמנות.
לעזאזל, צורתו משגעת אותי, פניו מלאכיות כאילו אלוהים ברא ובחר את היופי המושלם למלאך קטן ויפיפה. השתוקקות התעוררה בי, הרמתי את ידי והעברתי אצבעות קלות על פניו, מזיז את קווצת שיער סוררת שנפלה על מצחו. ברגע, סגרתי את הדלת אחריי ונכנסתי לנושה הנהג.
המנוע נהם, דהרתי על הכביש במהירות של 180 קמ״ש. רחש הגלגלים על הכביש הריק התערבב עם פעימות לבי ההולמות. כל עצם בגופי דרשה לשמור עליו, לוודא שהוא בטוח. לא ידעתי למה בדיוק אני עושה את זה, למה אני מרשה לעצמי להרגיש כלפיו את מה שאני לא מרשה לאף אחד אחר לעורר בי. אבל כל מחשבה על התנתקות ממנו נדמתה כהתרסקות בלתי נמנעת.

רוח הלילה נשבה דרך החלון הפתוח, מקפיאה את הפנים שלי בזמן שהאצתי את מהירות הרכב.
עיניי נדדו לאוצר הקטן לצידי, גופו רפוי, נשימותיו כבדות ומלאות כאב. מעולם לא ראיתי אותו מחוץ לתמונות שהייתי מקבל פעם בחודש- הוכחה מוצקת להפסד של גוסטבו סמית׳.
העסקה הייתה ברורה- אקבל את בנו של גוסטבו כשימלאו לו 21, ובתמורה לא אכרות את ראשו של בוס המאפיה של ברזיל- אביו של אוקליי.
רציתי להפוך את החיים שלו לסיוט על פני האדמה, הכוונה שלי הייתה ברורה כשמש- אתעלל בילד של גוסטבו עד שיתחנן בפניי שאפסיק, רק אז התכוונתי להרוג אותו, כשהוא מת בידיעה שחייו של דם מדמו הפכו לסבל מתמשך.
אבל פאק, הוא רק ילד. מעולם לא נגעתי בנשים וילדים מתחת לגיל 21. ולא הייתה לי כוונה להתחיל עכשיו.
אבל עם זאת, אני לא אמור להרגיש כלום כלפיו. אני, שהחיים שלי היו מוקדשים לדם, כוח ואפר. אבל כל דמעה קטנה שראיתי בצדי עיניו, כל נשימה משתנקת, עיקצצו בי בצורה שלא הייתי מסוגל לשאת.
כשנכנסתי לטווח הקרוב, החיישנים זיהו את אחד מכלי הרכב הרבים שלי, והשער נפתח עבורי אוטומטית. לא האטתי. הגלגלים חרקו כשהם התחככו בכביש, והרכב נעצר בבת אחת בחריקה אדירה שהדהדה ברחבי השטח שלי.
פתחתי את הדלת ויצאתי מהרכב, חותר במהירות לעבר הצד של אוקליי. פתחתי את הדלת שלו וכרכתי את זרועותיי סביב גופו הפצוע והרפה. כשנשאתי אותו אל תוך הפנטהאוז שלי, נשימותיו הכבדות החלושות הדהדו באוזניי.
״בוס״ הנהן בראשו אחד מאנשיי וללא מילה מיותרת, כבר היה מוכן עם ערכת עזרה ראשונה כשגופו של אוקליי שוקע לאטו על המיטה שלי, ראשו נשען על הכר, שפתיו מכווצות מהכאב.
רכנתי מעליו, מבטי לוכד כל תו בפניו הפגועות אך היפות. השקט המתוח בחדר מילא את האוויר, ורק קול הנשימות שלו נשמע.
״אני רוצה שמירה עליו במשך 24 שעות ביממה.״ קרעתי בשיניי את העטיפה של הפד ושפכתי אלכוהול עליו. ״
הנחתי את הפד הספוג באלכוהול על הפצע שבצווארו, מרסן את הרעד שחלף בגופו של אוקליי כשהכאב פילח אותו. שפתיו התכווצו, עיניו עצומות, אך הוא לא פלט אף קול.
״תדאגו שהאזור יהיה מאובטח לחלוטין. אני לא רוצה שמישהו יתקרב לפה בלי באישור שלי,״ סיימתי לנקות את הפצע הראשון, והנחתי פד חדש על צווארו
״כן בוס—״ קולו נקטע כשהדלת נפתחה בפתאומיות. עיניי התרוממו מיד לכיוון הדלת, ולתדהמתי ראיתי את לוקה, אחד מהסגנים הבכירים שלי, עומד שם עם מבט נחוש אך גם מעט מוטרד.

״הרוסים, ראיין. הם דוחפים את האף, אחד מהם נמצא במועדון ״נוטה סטלה״״
הבטתי בלוקה, ולמרות שהכעס גער בי, חיוך קטן של ניצחון התפשט על פניי. הבני זונות אכלו את הפיתיון. משכתי את האקדח מחולצתי, מרגיש את המשקל המוכר בידיי, מבטיח לעצמי שהרוסים האלה ישלמו על הטעות שעשו.
״כל טעות איתו- וכל מי שבמשמרת הלילה ישלם.״ הוספתי בנונשלנטיות רגע לפני שזרקתי מבט אחרון לעבר אוקליי.
בצעדים נחושים הסתערתי החוצה מהחדר, היד שלי מחזיקה את האקדח האהוב עליי. אזיין אותם עד שיתחננו שאפסיק.