בלוג של החיים ה(לא כלכך) מושלמים שלי

קטע מהחיים

קטע שמצאתי אצלי במגירה, נכתב מתוך פרץ של רגע מסויים, לא ערכתי אותו, אבל עכשיו אחרי כמה חודשים כשקראתי אותו שוב עברה בי מחשבה אולי באמת להמשיך אותו...

בכל מקרה מפרסמת את הקטע הקיים, פשוט כי הוא הרגיש מתאים לכותרת שכל החיים...
________
אני מרגישה לפעמים שאני רוצה לטרוף את כל העולם מבלי לזוז מהספה. תמיד יש לי את המקום הזה שאני צריכה למלא בנשמה שלי, למלא במילים כמו הקיר הזה בחדר שלי שתליתי עליו אלף משפטי חוכמה שכבר מזמן אף אחד לא קורא אותם. או כמו היומן הזה שקניתי בדוכן של יריד בתל אביב והכרזתי כי מעכשיו אני אנהל יומן התפתחות פנימית. היומן הזה עדיין בתוך העטיפה הכחולה שהמוכרת החייכנית השקיעה בקיפול יפה ומדוייק. אמרתי לעצמי שחבל לי להרוס את העטיפה היפה, אבל באמת חבל על היומן, פעם הבאה אני צריכה לעצור את עצמי מלקנות כריכות יפות. או שיש את הרגעים האלו בהם אני מתמלאת בפרץ השראה לא מוסבר, רצה לחנות היצירות מתחת לבית שלי ואז כשאני חוזרת עייפה, אני זורקת את השקית עם הדברים מתחת למיטה ועד אז הדחף הזה כבר נעלם, ואני די מהר שוכחת מהכל.
לפעמים זה מתסכל. להרגיש את כל זה, ולא לעשות דבר. זה די מציק. ועוד יותר קשה, כשההורים שלך חינכו אותך לאידיאל, מה שגורם לך להיות מאוד קשה עם עצמך. הפסיכולוג שלי אומר שבגלל שאני קשה עם עצמי, כשאני לא מצליחה לעמוד בציפיות שהצבתי לי, אני רק פוגעת בי עוד יותר. שזה חבל, הוא צודק. אבל גם ככה לא אהבתי את הפסיכולוג הזה, אני גם לא בטוחה אם הוא היה באמת פסיכולוג, הייתי בביקור אחד בחיי, הבנתי שזה קונספט שאני פחות מתחברת אליו, אבל מאז הוא עדיין הפסיכולוג שלי. מעניין היא הוא מודע לזה.
"את שווה הרבה יותר" ענת אומרת לי בזמן שהיא מסדרת את המיטה, ואני עוזרת לה להכניס את הפוך לתוך השמיכה. "אני יודעת, פשוט גם אני לא צריכה הרבה, אני לא מחפשת את המושלם" אני יודעת שהיא מבינה אותי, היא יצאה עם כלכך הרבה דושים שלא היו שווים את הציפורן שלה. "נכון, אבל הוא לגמרי לא היה מתאים. כמה היית מצליחה לסחוב אותו, לבן אדם הזה אין שאיפות בחיים". "נכון". ידעתי את זה, הייתי צריכה עוד מישהו, לא בדיוק כמוני, כי מספיק לי את עצמי, אבל מישהו שיביט על החיים כמוני. אבל באותו הרגע כל מה שרציתי זה שמישהו ימלא לי את המקום הריק הזה במיטה. רק שיתן לי חיבוק ונשיקה מהירה על המצח.
"אבל אני לא מוכנה עכשיו לחפש מחדש, אני חושבת שאני צריכה את הזמן הזה לעצמי". הרגשתי שאיבדתי את מי שאני במספר החודשים האלו, שאני צריכה לחדש את הכוחות שלי, צריכה למלא את עצמי עם עצמי מחדש, כמו בימים היפים של פעם בהם הייתי בטוחה בי ובמה שאני חושבת ועושה. עכשיו די הרגשתי מושלחת לתוך הריק בין עולמות של אנשים בודדים כמוני.
"ראיתי את הסימנים האלו, בקשר את צריכה לשמוח, לא להתבאס" ענת אומרת לי בזמן שאנחנו דוחפות את הפוך לתוך השמיכה, מושכות את הקצוות ואז מיישרות בתנופה חזקה. "נכון" אמרתי לה שוב, כמו תמיד היא ידעה מה היא אומרת. באמת לא היה רגע אחד שלא התבאסי, אז למה באמת נשארתי? עכשיו הפסיכולוג שלי היה נמתח אותי ואומר, כי היו רגעים מאוד זהירים בהם הרגשתי איתו מוגנת, וכך שבכל הרגעים (שהם היו הרוב) המבאסים, תמיד החזקתי בשניות הקטנות של האור.
"מה התוכניות שלך הערב? אולי תצטרפי איתי ועם יואב?" "לא יודעת, מה כן?" אני לועסת את השפה, מנהג מוזר שאימצתי מהילדות ברגעי לחץ. ענת מביטה בי עם עינייה הגדולות כהות, ואני יודעת שאין לי לאן לברוח אלא אם כן אני מביא לה הסבר ממש משכנע של למה לא. "מה כבר תכננת לעשות? לכתוב ספר? הוא בכלל קיים?" כל פעם שאין לי כוחות לצאת איתה לעוד הרפתקאה כזאת או אחרת, אני זורקת לה תירוץ שאני כותבת ספר, זה לא שזה לא נכון, אני כותבת אותו, פשוט כרגע הוא כתוב רק בראש לי, מישהו צריך להוציא אותו על הדף. "טוב בסדר, אני חושבת שבאמת לצאת להתאוור יעשה לי טוב היום". "מעולה אז סגרנו!" היא נראת ממש שמחה שהסכמתי, ואני פשוט לא מבינה איך תמיד יש לה כוחות לשכנע אותי, זה יכול להיות כבר כלכך מעיק אם לדמיין מהצד שלה, סתם מישהי (אני), שהיא פשוט שכנה שלה, לא מאופסת על חייה, לרוב לא זורמת ודי מכבה, למי יש כוחות כל פעם מחדש לשכנע את אותה השכנה השבורה לחיות. אבל היו בא תמיד כוחות, על זה הערצתי אותה.
ושלא תטעו, אני כן חיה, וממש אוהבת לחיות, אני פשוט עושה את זה בדרך אחרת, בשיטה שלי.

באחד הערבים של חצי גמר מונדיאל 2022 אני מוצאת את הסלון שלי מלא בחברים של ענת מהתואר, שלפי החוק חלקם כבר חברים שלי, ועוד כמה חברים משותפים שאיכשהו התווספו לחיינו עם הזמן.
"איזה שחקן, מחזיק את כל הקבוצה!" הבנים לרוב שותקים וזורקים מדי פעם הערות מהירות אחד לשני, רק לא לפספס גול או מהלך מתוחכם. מנגד הבנות מדברות על הכל, מנתחות כל דבר. "מה היית אומרת? הוא חתיך?" נגה שואלת אותי ומושכת אליה את כוס התה שהכנתי הרגע ושמתי על שולחן הקפה שקניתי בחנות יד שנייה כאן במורד הרחוב. "מממ לא יודעת, אולי" אני בוחנת שוב את השחקן, אך מאבדת אותו בין כל תזוזת המצלמות והשחקים על המגרש "אבל לא הייתי יוצאת איתו" אני פוסקת אחרי שנייה. "אז מה כן הטעם שלך?" אחת חדשה שעוד לא הכרתי מצטרפת לשיחה, אבל אני לא כזה מצאתי הרבה עניין באותה השיחה, סתם כי לא היה לי מה לענות, לא היה לי טעם, ולרוב הייתי הולכת לפי התחושה הפנימית שלי. "למה, הייתן אומרות שהוא חתיך?" הבנות ענו די מהר כן, גוררות את מבטם המוזר של הבנים. זה כלכך מפתיע כמה שני המינים תופסים אחרת מה זה מושך. הלוואי והייתי יכולה להבין פעם אחת איך בנים חושבים.
אם לחשוב על זה, יש כלכך הרבה ספרים שכתובים על ידי סופר ממין גברי, ולא משנה כמה ספרים קראתי, במציאות זה נראה כי הבנים פשוט חושבים הפוך, לא ברור, דפוק. טוב אולי טיפה הגזמתי, זה כבר משהו כואב שמגיב מתוכי. אבל באמת הלוואי והייתי מבינה, כך החיים היו הרבה יותר קלים.
אותו הערב היה די נחמד, הכל קרה מאוד מהר. תמיד אהבתי לארח, הרעיון של להכניס חיים לתוך הבית תמיד מרגשת אותי, אבל גם כשרוצים זה לא תמיד מתאפשר, לפעמים אין מספיק אירועים, ולפעמים אין מספיק אנשים. הפעם היה אירוע, ודי מהר כולם נענו על ההצעה שיש לי דירה פתוחה. הדירה שלי הייתה די קטנה, אבל כמו רוב הדירות כאן בסביבה של פתח תקווה. אך מה שהכי אהבתי בה זה היה הסלון, הייתו לו תחושה אוטפת. בבוקר השמש הייתה נכנסת בצורה מושלמת, מחממת אותך עם קני השמש כשאתה עוד רק קמת ויושב על הספה הבלויה עם כוס קפה חמים בין הידיים. ובערב היה משהו בצללים של הירח שהיו נופלים על הקירות, שגם כן לא סוגרות עליך, אבל כן אטפות מכל מקום, יוצרות מן חלל סגור ומבודד אך בקטע טוב. אולי עכשיו הפסיכולוג שלי היה אומר שאני סוג של רוצה לבודד את עצמי מן העולם, שזה טוב לי הבריחה הזאת מן המציאות, שזה נותן לי נחת, אבל זה לא הפתרון. אולי לא סתם הפסקתי ללכת לאותו פסיכולוג, הוא דיבר רק שטויות.