Love to hate you

Chapter 3

רומאו

אני מתקדם לכיוון בית הספר כשהבחורה האחרונה שאני רוצה לראות על הבוקר, או בכלל, יוצאת לקראתי. שלא יבינו אותי לא נכון, אם בחורה בחצאית קצרצרה תרוץ לכיווני אני האחרון שיתנגד לזה, אבל אם כמה שהיא יפה, שזה לא יבלבל, סאמר הרינגטון הייתה חתיכת כאב ראש. סאמר רצה לכיווני במהירות, אני מסתכל אחורה כדי לראות אם יש מישהו מאחוריי, אבל אני רואה רק את האופנוע המזויין שלה, ולפני שאני מספיק להסתובב אל סאמר בחזרה- היא מתנגשת בי. אני אוחז בה בהפתעה קלה, מופתע מעט מההתנגשות. כאילו, אז מה אם בפעם האחרונה שהיא נתקעה בי היא איימה שהיא תקח לי את האפשרות להביא ילדים לעולם, זה לא הופך אותה לפחות מושכת, אבל זה בהחלט לא גורם לך לחלום עליה חלומות רטובים. עיניי נחות על סאמר, שעמדה מולי והיה נראה כאילו היא מחפשת משהו, או מישהו. אולי אותי? אני מגחך. כן, בטח.

טוב, אני חוזר בי, אחרי מבט קצר בה אי אפשר להכחיש שהיא נראית כמו חלום של כל בחור, בחצאית הקצרה והשיער הבלונדיני והפרוע, היא נראתה כאילו היא רק התעוררה, ולמרות זאת היה בה קסם מושך שלא יכולתי להסביר במילים, כאילו הגוף שלי רצה לאחוז בה ולגרור אותה למיטה הקרובה ביותר באיזור. אבל עדיין, יש דברים שצריך להיזהר מהם, וסאמר הרינגטון לגמרי הייתה אחד מהדברים האלה.

לאחר כמה שניות אני מבין שסאמר מחפשת את האופנוע שלה, היא דוחפת את החזה שלי בעצבנות, אבל זה לא הפריע לי כל כך, אם כמה שהלשון של סאמר חלקלקה, וכל הגישה של 'תיגע-בי-ואני-פאקינג-אהרוג-אותך', בחורה בגובה 1.60 לא ממש מאיימת עליי, במיוחד אם היא צריכה נעלי פלטפורמה כדי להגיע לגובה הזה, היא ממש לא מאיימת, לפחות לא כמו שהיא חושבת שהיא מאיימת. סאמר עוקפת אותי ברטינה עצבנית וקללה גסה שלא היית מצפה לשמוע מבחורה כמוהה, סאמר נראית כאילו היא יצאה מהסרטים האלה של הבחורות הבלונדיניות, מלכות התיכון שלובשות רק ורוד, אבל היא בהחלט לא הייתה כזו. סאמר ממשיכה לקלל את הקיום שלי ורצה אל האופנוע שלה, בודקת אותו.  אף פעם לא הבנתי, איך בחורה כל כך יפה רוכבת על דבר כזה? הייתי ממליץ לה בחום לרכב על משהו אחר, והייתי מאוד שמח להיות חלק מהעניין הזה... אבל שוב, אני לא חושב שזה יהיה חכם לדבר איתה בצורה כזו, לפחות לא על הבוקר, או היום, או אף פעם, כי בפעם האחרונה שרק רמזתי על משהו כזה בצחוק ליד סאמר... אני אפילו לא רוצה להיזכר בזה. זה נגמר רע.

 אני מתעלם מהקללות שלה ומסתובב אליה כדי להביט בה, ״היי נסיכה, בוקר טוב.״ אני אומר לה בקול מתנגן ומשועשע בזמן שאני מתקדם לעברה, "אל תקרא לי ככה." היא רוטנת, אני יודע שהיא שונאת את העובדה שאני קורא לה נסיכה, וזה רק מדרבן אותי להמשיך לקרוא לה ככה, אני אוהב לראות אותה עצבנית, במיוחד אם אני האחד שגורם לה להיות עצבנית. אני מחייך אליה חיוך רחב כאילו היא הדבר היחיד שאני רוצה לראות על הבוקר למרות שאני יודע שהיא לא סובלת אותי בשום צורה שהיא, ולפרוטוקול, זה לגמרי הדדי בעניין הזה.