Love to hate you

Chapter 5

רומאו

אני עוקב אחרי הבחורה הבלונדינית בשקט לכיוון הכיתה שלנו, מתאמץ להשאיר את מבטי קדימה ולא להוריד אותו לזוג הרגליים היפיפיות שהסתירה החצאית של סאמר. בקושי. אני לא אוהב אותה, אוקיי? היא חתיכת כאב ראש ואם זה היה תלוי בי, הייתי מעיף אותה לאלף לעזאזל, אבל אני לא יכול להכחיש שיש בבחורה הזו משהו מושך, ואני יודע שאני לא היחיד שחושב ככה לגביה, יכולתי לשים לב שכל המבטים ננעצו בסאמר בזמן שהיא עברה במסדרון, בזמן שהיא הייתה עסוקה בטלפון שלה. בן אדם רגיל יכל לחשוב שהיא לא מודעת לעובדה שהיא מושכת, אבל אני ידעתי שהיא יודעת, יכולתי לראות את זה כל פעם שהיא הסתובבה אליי וחייכה אליי חיוך מתגרה, מבהירה לי שאני בחיים לא אשיג כלום ממנה.

אני מגלגל את עיניי כשהיא לא טורחת להשאיר לי את הדלת פתוחה, אני אפילו לא מתרגש מזה, אלא פשוט נכנס אחריה ורואה שהכיתה דיי מלאה. אני מסתכל סביב, הסתדרתי עם כולם בערך, אז לא היה לי ממש משנה איפה לשבת, אבל היה לי מקום ליד החבר הכי טוב שלי, לוקאס. לכן אני מתיישב לידו בחיוך מאושר, התגעגעתי לבחור המגודל הזה, לא יצא לי לפגוש אותו בשבוע וחצי האחרונים כי הייתי עסוק בעבודה, אבל עכשיו יש בית ספר ואני עומד לראות אותו כל יום. לוקאס מחייך חיוך קטן ומיואש, ״אני באמת לא מאמין שהתערבת על זה אחי. באיזה עולם תצליח להשכיב אותה? היא לא סובלת אותך, ואתה לא סובל אותה. למה אתה עושה לעצמך חיים קשים? אני גם לא בטוח שאתה רוצה לעשות את זה, אם אתה לא סובל אותה למה שתנסה לשכב איתה?״ לוקאס נאנח ומניד בראשו, אך אני ממהר להגיב, "היי, זה שאני שונא אותה לא אומר שאני לא יכול לשכב איתה, אל תערבב שמן ומים." אני מגלגל את עיניי וממשיך, ״היא סתם משחקת אותה קשה להשגה, אני אומר לך, היא תסכים לי בסוף, אני רק צריך למצוא איך להתקרב אליה.״ אני אומר לו בשקט בזמן שאני מוציא מחברת מהתיק שלי, מביט בחיוך בעגלה עם המגשים אשר עמדה בקצה החדר, אני אוהב לנתח דברים, זה מעניין.

המורה נכנסת לשיעור ומבקשת מאיתנו לשים חלוקים וכפפות, בזמן שאנחנו עושים את זה, היא עוברת בין השולחנות ומפזרת את המגשים שהיו על העגלה. אני ולוקאס חוזרים להתיישב אחרי שלבשנו את הציוד שביקשו מאיתנו, בזמן שצפרדע מתה מונחת על המגש, לוקאס מעקם את אפו בגועל ואני צוחק, ״אתה חולני.״ לוקאס ממלמל בזמן שאני קורא את דף ההוראות בסקרנות, אני אוהב מדעים, זה בין המקצועות היחידים שאני באמת אוהב ובאמת טוב בו.

״לא, אני לא נוגעת בצפרדע הזו! תשכח מזה!״ לפתע, צעקה נשמעת מהצד השני של החדר, אני מסובב את ראשי בהפתעה קלה, וכמוני, כולם מפנים מבט לסאמר, שמבינה שהיא הרימה את הקול שלה. היא מסתכלת סביב ומבינה שכולם מסתכלים עליה, לחייה מאדימות ברוגז קל לפני שהיא מסננת, ״על מה אתם מסתכלים?״ היא רוטנת, ומהר מאוד כל אחד חוזר לתעסוקה שלו ומפסיק להסתכל עליה כמבוקשה, חוץ ממני.