התעוררתי מחובקת בתוך זרועות גדולות, מי זה? השתכרתי אתמול, חגגתי עם לין ובינימין, לא חשבתי שזה יזרום עד הלילה.
בכל זאת אני מתחילה עב- פאק, העפתי את הידיים שלו ממני, ישן כמו גופה, והדלקתי את הפלאפון, 18 אחוז?! רציני, אין לי מושג אפילו איפה אני, התלבשתי מהר מאוד, השעה כבר שמונה ועשרים, אני צריכה להיות שם בשמונה וחצי, ואני רק עם שמלה ועקבים, אני חייבת לעבור בבית כי יש לי גם ריח כבד של סיגריות אז אני חייבת להתקלח, חייבת!
יצאתי מהבית של הזר הזה ותוך כדי הזמנתי מונית,
חיכיתי כמה דקות מחוץ לבית שלו, נו כבר!!! או סופסוף אני רואה מונית מתקרבת
״תודה באמת״ מלמלתי לעצמי ונכנסתי למונית נתתי את הכתובת והתחלנו בנסיעה, פאק יש לי 5 אחוז, איך מספיקים גם להטעין גם להתקלח וגם להספיק להגיע לפחות לפני תשע?!
בחיים אני לא אספיק.
״תודה״ אמרתי אחרי בערך עשר דקות נסיעה, ושילמתי וירדתי משם,
״בוקר טוב העלמה רומי״ השומר אמר וחייכתי אליו
״בוקר טוב חיים״ אמרתי לו ונכנסתי מהר מאוד לביניין, אני גרה בביניין יחסית מפואר ויש פה שומר והכל, אני גרה בשכירות, אבא שלי רצה לקנות לי את הדירה אבל לא רציתי לקחת ממנו כל-כך הרבה כסף, הוא עשה בשבילי הרבה בחמש שנים האחרונות ואני אזכור וזוכרת את זה.
נכנסתי לדירה מהר, ורצתי לחדר שינה, הטענתי מהר את הפלאפון והסתכלתי על השעה, פאק! כבר רבע לתשע, יואו אלוהים בבקשה תעצור את הזמן ותעזור לי!!!
אני חייבת להתקלח אני שיא המסריחה וגם זה לא ייצוגי לבוא עם ריח של סיגריות, עדיף לאחר מאשר לא להגיע בכלל לא ככה?
נכנסתי למקלחת ועשיתי את זה הכי מהר שיכולתי, יצאתי משם והשעה הייתה חמישה לתשע, סבבה, לבשתי את הבגדים שכבר הכנתי יום לפני, חצאית שחורה וחולצה ארוכה לבנה שתקעתי בתוך החצאית, ועקבים שחורים.
אני הולכת ליום הראשון שלי ב״שרון רובינסון ושות׳״
אני אמורה לפגוש מישהו שקוראים לו עידו, בקומה 17 הבנתי שזה ביניין גבוה, אין לי בעיה עם גבהים, אז הכל טוב.
הזמנתי מונית ונסעתי לשם.
הגעתי לעבודה והשומר עצר אותי
״מי את?״ הוא שאל עצבני, זה מפחיד
״אממ אני באתי לפגוש את עידו רובינסון״ אמרתי מגנה על עצמי
״מה השם שלך?״ הוא שאל
״רומי, רומי אייסברג״ אמרתי והוא בדק בקשר, ואז פתח לי את הדלת, ונכנסתי, פאק.
אם חשבתי שהלובי של הביניין שלי מפואר זה בכלל לא משתווה לזה, יש כאן ספות, דלפק, טלוויזיות ויש פה ריח של טחונים,
״שלום״ מישהי אמרה לי מהדלפק והתקדמתי לשם
״היי, אני רומי אייסברג באתי לראות את עידו רובינסון״ אמרתי והיא בדקה במחשב
״אממ קרתה בעיה״ היא אמרה לי ועלה לי פרצוף מפוחד אני יודעת שאני קצת איחרתי אבל אני אנסה בכל הכוח שלא יעיפו אותי מפה כבר ביום הראשון שלי
״אני יודעת שאני קצת איחרתי אב-"
״זה לא קשור לזה מתוקה. עידו לא הגיע היום.״ היא אמרה לי עם קול מתנשא ומעצבן כזה, כאילו היא עצבנית עליי
״מה זאת אומרת אבל ה- הוא אמר לי שהוא יגיד לי מה לעשות כאן ויראה לי את המקום״ אמרתי והיה לה פרצוף של הלם כזה
״א הוא לא אמור לדבר איתך אישית וב הוא האחרון שיראה לך פה דברים בשביל זה יש מתמחים כמוך״ היא אמרה לי בתקיפות
״אוקי״ אמרתי חסרת ביטחון, אין לי מושג מה לעשות כאן ואני לא מרגישה שהיא לטובתי, היא קיבלה שיחת טלפון וזה נראה לי הקיו שלי לעוף מפה, התקדמתי ליציאה ופתאום גבר נכנס לביניין, פאק הוא כל-כך חתיך, זה עידו? הוא התקרב אליי ולחץ לי את היד וחייך חיוך חם,
״את רומי?״ הוא שאל ואני איבדתי את עצמי בתוך העיניים הכחולות שלו,
״אה, כ-כן״ גמגמתי, הוא הנהן
״אני עידו, נמשיך לדבר במשרד שלי״ הוא אמר ושחרר לי את היד, אימלה איזה ריח טוב יש לו, מה זה הריח הגברי הזה?
הוא התחיל ללכת והלכתי אחריו כאילו אני הכלבה שלו והוא הבעלים שלי
״בוקר טוב נטלי״ הוא אמר למעצבנת מהקבלה
״בוקר אור עידו״ היא אמרה והמשכנו ללכת למעליות, פאק יש כאן איזה ארבע מעליות, בביניין שלי יש אחד וגם הוא עושה טובה שהוא עובד. הוא לחץ על הכפתור וחיכינו שהמעלית תבוא, אני נושמת? למה אני כל-כך בלחץ? ממה? אם הם לא יאהבו אותי? אם כולם יתנהגו אליי כמו נטלי הזאת? אם עידו יתנהג אליי ככה? הוא עוד נראה נחמד ומישהו שיכול לעזור לי להשתלב בתוך הדבר הזה, חרדה חברתית דופקת לי בדלת, והתקף חרדה קטן? בבקשה לא עכשיו!.
״הכל בסדר רומי״ הוא אמר לי והרגשתי את היד שלו על הכתף שלי
״את תצליחי להשתלב פה טוב, יש פה מלא אנשים בגילך שאת יכולה להתחבר אליהם״ הוא המשיך, למה הוא מדבר אליי כאילו הוא אבא שלי?, המעלית נפתחה ונכנסנו לבפנים, היה ריק.
״עוד משהו שאני צריך להגיד לך לפני שאת תתחילי לעבוד פה, את לא מדברת אליי ולמר שרון בשמות הפרטיים שלנו״ הוא אמר
״מי זה מר שרון?״ שאלתי מתוך סקרנות
״המנכ״ל של החברה. אבל את לא צריכה להכיר אותו, אני הולך להיות המנהל שלך, כל בעיה שלך אליי, אם אני לא כאן את הולכת אליו, הוא יושב בקומה האחרונה״ הוא אמר והסתכלתי על המספרים והקומה האחרונה זה 20, כל הקטע של המעליות ממש מפחיד אותי, זה נראה משהו שיכול ליפול בשניות
״אפשר לשאול משהו עידו?״ שאלתי
״מה אמרנו?״ הוא שאל, מה עשיתי? אה קראתי לו עידו
״אה סליחה״ אמרתי מתחרטת שבכלל רציתי לשאול את זה
״הכל בסדר, אני מוותר לך הפעם אבל זה כי את חדשה, אל תעשי את זה יותר טוב?״ הוא שאל והנהנתי.
״מה רצית לשאול?״ הוא שאל והקטע שלו שהוא מסתכל בעיניים ולא מפסיק, יש לו כל-כך הרבה ביטחון שזה פאקינג כואב, פשוט המילים נעלמות לי
״אממ, שכחתי״ אמרתי מובכת והוא גיחך, הוא כל-כך גברי
״אה נזכרתי!״ אמרתי מתרגשת שנזכרתי בזה
״המעליות האלה-״
״כן הן בטוחות, ולא הן לא עשו תקלה או נפלו למטה אי פעם, עוד משהו?״ הוא ענה לי על כל השאלות בבום
״לא״ אמרתי והתחלתי לאכול את השפה התחתונה שלי מלחץ, מעניין מה הולך לקרות פה, דלת המעלית נפתחה והוא יצא מהמעלית והבנתי שאני גם צריכה לעשות את זה, וברור שזה יקרה לי בול בזמן שאני לא רוצה פדיחות, נפלתי קדימה על הריצפה, רוב הגוף שלי מחוץ למעלית וברכיים במעלית
״את בסדר?״ שמעתי את הקול של עידו? ואז הרגשתי את עצמי מורמת, הוא חזק הבחור אה? ואז העלתי את עיניי, זה לא עידו...
