פאק, למה הוא ממש מוכר לי? ולמה זה נראה כאילו הוא מכיר אותי גם? רגע, זה לא זה מהבוקר? שהתעוררתי המיטה שלו? זה מביך, מאוד מביך
״תודה״ אמרתי והלכתי ליד עידו ואז הוא המשיך ללכת ונכנסנו למשרד, והוא סגר את הדלת אחריו, מזל, ראיתי מלא אנשים שמסתכלים עליי, הם צחקו עליי? בטוח הם צחקו עליי, אני לא מבינה למה אני כל-כך חסרת ביטחון פה. אני אחת שאומרת כל מה שבא לי ופה אני מפחדת להוציא מילה מהפה כי אני חושבת שישפטו אותי
״את בסדר?״ עידו שאל ונגע לי בגב התחתון, על מה חשבתי לפני רגע?
״כ-כן תודה״ גמגמתי, הוא והיופי שלו
״בואי שבי״ הוא אמר והצביע על הכיסא והתיישבתי והוא התיישב בכיסא שמולי.
״מי זה הבן הזה שעזר לי לקום?״ שאלתי אותו
״בן הרוש״ הוא אמר ״לדעתי אתם יכולים להתחבר״
״אולי״ אמרתי והתרכזתי רק בשפתיים שלו, מעניין איך הם מרגישות, לא?
״רומי אני רק רוצה לדעת מה הציפיות שלך מאיתנו״ הוא אמר
״רק שלא ישנאו אותי פה״ אמרתי מהר והוא צחק
״אף אחד לא ישנא אותך פה, אבל כן יהיו קשים אלייך פה, את חדשה והכל את יודעת. יהיה לך מנהלת במשרד, קוראים לה מיכל, היא תיתן לך את המטלות ותוכל לשלוח אותך לכל מקום שהיא תרצה, את מתחתיה ואת תצטרכי להקשיב לה״ הוא אמר בסמכותיות כזאת, הוא כל-כך מושך
״בן כמה אתה?״ מה שאלתי עכשיו? ולמה שאלתי את זה עכשיו? רומי מה יש לך?! אידיוטית.
״זה לא רלוונטי רומי״ הוא אמר, ברור אני לא באופציות שלו אני המתמחה שלו.
״סליחה אני לא יודעת למה שאלתי את זה״ אמרתי בלחץ
״הכל בסדר רומי״ הוא אמר והנהן, מנסה להרגיע אותי,
״עוד משהו קטן, אין זוגיות ו/או דברים מיניים עם אף אחד מחברי המשרד, לא רוצים שיהיו כאן הסחות מיותרות״ הוא אמר והנהנתי, עם מי אני כבר יכולה להיות פה?
הוא פתאום קם מהכיסא שלו והתקדם אליי, מה קורה עכשיו?
״בואי אני אראה לך איפה מיכל״ הוא אמר, אה גם אני צריכה לקום
״טוב״ מלמלתי לעצמי וקמתי והוא פשוט עמד מולי והסתכל לי במבט חודר לעיניים
״רומי את לא צריכה לפחד להיות כאן, באמת שנחמד פה, אם מישהו מציק לך או שאת צריכה לדבר עם מישהו הדלת שלי תמיד פתוחה״ הוא אמר עם חיוך והנהנתי, הוא נחמד אליי, מעניין בן כמה הוא, הוא לא נראה כל-כך מבוגר ממני ואני בת 23 אז בכלל, הוא נראה 28/9 כזה, יצאנו מהמשרד שלו והיה שם מלא מקומות ישיבה כאלה. מחשב ושולחן בכמויות, מעניין מה יש בקומות האחרות, ראיתי עוד פעם את הבן הזה, הוא הסתכל עליי, אסור ממילא להיות פה בזוגיות או בדברים כאלה, אם יראו אותנו עושים פה דברים לא רוצה לדעת מה יקרה, עוד בעיה, בא לי את עידו, כאילו הוא חמוד כזה, לא פגשתי המון זמן מישהו חמוד, אני רק מוצאת את עצמי קמה בבוקר בדירות של אנשים ובקושי זוכרת מה קשה, אבל בגלל שאני עירומה אז אני מבינה לבד מה קרה
״זה השולחן שלך״ הוא אמר וישר הנחתי עליו את התיק שלי.
״וזאת מיכל״ הוא המשיך והצביע על מישהי,
״מיכל זאת רומי תסבירי לה על כל העבודה, בהצלחה״ הוא אמר וחייכתי אליו ופשוט צפיתי בו מתרחק, ואז שמעתי נקישות מול פניי
״את פה מותק?״ היא שאלה והנהנתי
״כן סליחה״ אמרתי
״אוקי בשורה תחתונה מה שעושים פה לרוב זה חישובים וחתימות ולהביא דברים למנכ״ל ולפעמים גם למר רובינסון. ועושים פה גם פרזנטציות, לפחות פעם אחת בשנה את תצטרכי לעמוד מול כל המשרד ולהסביר על משהו שיתנו לך שבועיים מראש להתאמן עליו״ היא אמרה ונכנסתי להתקף חרדה
״לדבר? מול כולם?״ שאלתי והיא הנהנה והתעסקה בדפים, זה נראה כאילו היא רגילה לזה אבל אני לא אחת שמדברת
״שמעתי שהיו לפעמים חריגות ופשוט מציגים מול המנהלים, אבל לדעתי זה יותר מפחיד רק מול שתיהם״ היא אמרה, זה באמת נשמע מפחיד
״כן״ אמרתי
״אוקי דבר ראשון אני צריכה שתלכי ותביאי לי קפה מקומה 14, שם בית הקפה של המשרד״ היא אמרה וחזרה להתעסק בדפים, מה בשביל זה אני עובדת פה? טוב לא בא לי לעשות עכשיו בעיות, אז לחצתי על כפתור המעלית, וחיכיתי שהיא תיפתח, נפתחה ולא היה שם אף אחד מושלם, נכנסתי ופתאום בן הזה נכנס גם והמעלית נסגרה, היה שקט מביך לחצתי על קומה 14 והוא פשוט עמד שם.
״למה את יורדת לקומה 14? את רוצה למות בכוח?״ הוא שאל וסובבתי את הראש שלי
״אני הולכת לקחת קפה״ אמרתי והוא לחץ על כפתור שעוצר את המעלית
״יש קפה בקומה שלנו, במשרד שלנו״ הוא אמר
״אז למה מיכל אמרה לי לרדת לקומה 14?״ שאלתי אותו
״כי המנכ״ל הכי מסתובב בקומה הזאת, והן עושות בדיחה כזאת כל פעם שמישהי חדשה באה למשרד״ הוא אמר, איזה כלבות, אני מתחילה להתעצבן ולא יהיה פה טוב
״כלבות״ אמרתי בעצבים ולחצתי על קומה 17 והמעלית התחילה לזוז שוב
״אני יודע״ הוא אמר
״תודה שאמרת לי״ אמרתי מסתכלת על הריצפה
״את אחלה״ הוא אמר והסתובבתי עם כל הגוף אליו
״רק אחלה?״ שאלתי ועלה לו חיוך ממזרי על הפנים והוא נשך שפתיים
״מעולה״ הוא אמר וליטף לי לרגע את הסנטר, המעלית נפתחה בקומה 16 וישר התנתקנו אם ראו אותנו? בת אחת נכנסה ולחצה על קומה 20 איך בא לי לראות את הקומה האחרונה, בטח יש שם גם פתח לגג, אני כל-כך אוהבת להיות על גגות, להרגיש כאילו אני לבד בעולם, ולנשום אוויר, האוויר שם מרגיש לי הכי נקי ונעים, אני לא אוהבת לעשן בגג כי זה מרגיש לי כאילו אני פוגעת באוויר, אני מתוסבכת אני יודעת, אבל זאת אני.
ירדנו בקומה 17 והוא ישר הלך לשולחן שלו, ואני הלכתי לשולחן שלי כי מיכל כבר לא הייתה שם, ישבתי בכיסא שלי ופתחתי את האימייל שלי וראיתי הזמנה למשרד של המנכ״ל, למה הוא רוצה לדבר איתי? מה זה אני והוא לבד אחד על אחד? למה?.
קמתי והלכתי למשרד של עידו, טקטקתי על הדלת
״כן״ שמעתי אותו אומר ופתחתי אותה וסגרתי
״כן רומי, הכל בסדר?״ הוא שאל והתיישבתי
״למה יש לי שיחה עם המנכ״ל?״ שאלתי
״אל תלחצי זה משהו רגיל, הוא רק רוצה לדבר קצת ולבדוק אותך אז תדברי בכבוד ותקראי לו מר שרון וזהו חמש דקות את בחוץ״ עידו אמר והנהנתי.
״איך בינתיים? מה עם מיכל?״ הוא שאל
״מהממת״ אמרתי בציניות והוא קלט את זה כי הוא גיחך
״מה קרה?״ הוא שאל
״היא אמרה לי ללכת לקומה 14 כי יש שם בית קפה ולהביא לה קפה״ אמרתי וראיתי את הפנים שלו הופכות לזועמות
״והלכת?״ הוא שאל והתחיל לשחק על העט
״כן״ אמרתי ״לא״ אמרתי אחרי שנייה
״כאילו הלכתי ואז בן אמר לי שהיא סתם אמרה את זה כי היא אומרת את זה לכולן אז חזרתי למשרד״ אמרתי והוא הנהן
״זה יביך אותך אם אני אשאל אותה על זה?״ הוא שאל
״תעשה מה שבא לך מר רובינסון״ אמרתי וקמתי מהכיסא והתקדמתי לדלת
״עוד משהו רומי, רק שמישהו אומר לך לקום מהכיסא את קמה, כנ״ל על הדלת״ הוא אמר בסמכותיות.
״סליחה״ אמרתי
״את מתנצלת יותר מידי״ הוא אמר ונשען אחורה על המשענת שלו, למה אני מרגישה כאילו יש כאן מתח מיני? או שאני סתם רוצה את זה אז אני מדמיינת את זה
״אני עושה יותר מידי טעויות״ אמרתי
״זה בסדר, ככה לומדים, את יכולה ללכת״ הוא אמר ופתחתי את הדלת
״תבואי אליי אחרי השיחה איתו״ הוא אמר, והנהנתי, אני לא יודעת אם הוא נותן לי יותר מידי תשומת לב, אבל אין לי בעיה עם זה, אולי זה בגלל שאני חדשה
״להגיע אליך למשרד?״ שמעתי את מיכל אומרת שהייתי בדרך למעלית
״אוקי אני אגיע עכשיו מר רובינסון״ שמעתי אותה ונכנסתי למעלית ולחצתי על קומה 20, אני קצת מפחדת, אבל אני מקווה שזה יעבור, הדלתות של המעלית נסגרו ואני בדרך לקומה 20.
