וואנשוטים

chapter 00

מותר. אסור.

אסור. מותר.

חוקים, זה כל מה שאני מכירה,

חוקים, לפה ולשם,

כל חיי הגבילו אותי, השפילו אותי, מי היה מאמין שזה הגיע מהאנשים הקרובים אליי ביותר, משפחתי,

אחיי נהגו לצחוק עלי, על היותי אישה, על היותי מוזרה ומפחידה, "מפלצת" כך הם קראו לי.

לא היו לי אחיות, רק אחים, והרבה מהם, הורינו שהיו אמורים לדאוג לנו היו עסוקים בלריב אחד עם השני, בריבים בלתי נגמרים,

הם כל פעם מצאו נושא אחר לריב עליו, מניקיון ועד לחיי מין,

אבי שנא את אימי, ואימי נפגעה ממנו בכל פעם מחדש, הוא חשב שלא שמנו לב וניסה שנראה אותו כגיבור, הוא החשיב אותנו כטיפשים, אבל שמנו לב ולא היינו טיפשים,

אחיי העריצו אותו, הם חשבו שככה צריך להיות, הוא היה מודל החיקוי שלהם וההתנהגות שלהם החמירה והתדרדרה מיום ליום,

בהתחלה ניסיתי לגרום להם להפסיק לריב ולפגוע אחד בשני ובנו אבל רק נפגעתי יותר,

באיזשהו שלב הפסקתי לנסות, שקעתי לתוך עצמי, עמוק לתוך עצמי,

וכעבור שלוש שנים התאפסתי על עצמי, הארתי את עיני, אחרי חמש עשרה שנות סבל, קמתי והתמרדתי,

הביטוי הנכון למה שעשיתי הוא 'ברחתי מהבית' אבל גם הוא לא בדיוק נכון, כי לא ברחתי,

החלטתי שמקומי לא שם, ויצאתי למסע למצוא לי מקום חדש, מקום שבו אוכל לישון בבטחה, מקום בו ארגיש בטוחה, מקום לו אוכל לקרוא לו בית.

אני עכשיו בת שבע עשרה, גרה ביערות אחרי שנתיים של נדידה, מרחוב לרחוב, מעיר לעיר,

מצאתי לי בית, בקתה, כאשר הסתובבתי בעיירה ושמעתי שמועה.