הריקוד משחרר אותי, מהסבל שלי. ומהסבל של העולם.
הריקוד גורם לי להיות באוטופיה,
להרגיש כאילו אני בעולם אחר, הרחק מהמלחמות, מהסכנות, מהאבדון, הרחק מהסבל שלי ושל כל שאר העולם.
לצערי תמיד משהו קוטע לי את הריקוד,
לפעמים אלו ההזעקות אזהרה נגד טילים ולפעמים דברים אחרים מסכני חיים,
לפעמים כשמופעלת אזעקה עוברת לי מחשבה, 'אולי כדי לי להישאר? אולי כדי לי למות? אני בטוחה שהמוות מרגיש נהדר, הרחק מהעולם האכזר הזה', אבל אני מוחקת אותה במהירות, אחרי הכל אני הבטחתי, ואם אני מבטיחה אני מקיימת, אז אני אקיים, אקיים את הבטחתי האחרונה לאהוביי שמתו, שנאבדו בציר הזמן ונשכחו, כמו כל השאר...
לפעמים ההזעקה לא מופעלת, ועוברת בי מחשבה, 'מה אם אני אמות? מה יקרה אחר כך? האם המלחמות יסתיימו? האם העולם יהיה שליו פתאום?', אבל אני מוחקת אותה במהירות, אחרי הכל, אין אלוהים בעולם הזה, אין ניסים משמיים, את מטרותי אני אשיג ואת הבטחותי אקיים. לכן אני עדיין חיה, מנסה להשקיט את העולם הזועם. אני הבטחתי ואני אקיים, הבטחתי שאשיג עולם שליו, רגוע בטוח ואוהב, הבטחתי שאשקיט אותו, את המלחמות והסבל יחדיו, וכך אעשה.
לפעמים אני עוצרת לרקוד, מסתכלת אל השמיים המוכתמים מזוועות אדם ושואלת את עצמי, 'מה הלאה? כמה עוד זה ידרדר? איך אצליח לעצור את זה? ואם אצליח, מה אעשה אחרי?', במקרים אלו אני עוצמת את עיני וחושבת, ואני תמיד מגיעה למסקנה אחת, 'אני אמות, ועם מותי פשעי קודמי ימחקו'.
YOU ARE READING
וואנשוטים
Randomמוזמנים לקחת משם רעיונות לסיפורים, כמובן רק עם יש לכם אישור ממני. - וואנשוטים למיניהם מכל הסוגים והצורות, כנראה... פשוט תקראו ותהנו, זה המקום שלי להוציא החוצה את כל החרא שיש לי בחיים אז אני אשמח לא לקבל תגובות מעליבות או שדורשות המשך, אני לא פה כדי...
