אנשים רבים אומרים ששקיעה זה רומנטי, יפה, מרגש.
אני רק הבטתי בהם בזעזוע.
השקיעה אולי יפה, אבל המשמעות שלה פחותה,
השקיעה מסמנת את בוא החושך,
את האימה.
הפחד.
ההדחקה.
הכאב.
היגון.
הסלידה.
אני לא מבין אותם.
גם את הזריחה אני לא אוהב, היא מסמלת את קץ החושך,
תקווה נאיבית ותו לא.
ובעולם הזה אין תקווה, לא בשביל העולם ולא בשבילנו.
ולמרות כל זה הנה אני כאן, כל פעם מחדש.
צופה בשקיעה, צופה בזריחה.
חוזר על שגרה זו, פעם אחר פעם.
אני רואה עוד זוג אוהבים צופה בשקיעה יחד איתי, על המזח.
הם מפטפטים להם. ופתאום גם אני רוצה לפטפט.
הם צוחקים ביחד. ופתאום גם אני רוצה לצחוק.
הם מחייכים ביחד. ופתאום גם אני רוצה לחייך.
הנה התקווה הנאיבית חזרה לה...
אני מתפקס על עצמי וקם. לא מוכן להישאר שם יותר.
קם והולך לאנשהו.
הולך לאן? מי יודע...
אני הולך ברחוב, צופה בכולם בשלל גוונים של שחור ולבן.
צופה בכולם באדישות, ריקנות מתמדת.
ואני תוהה.
איך זה להיות מסוגל לראות את העולם בצבעים?
איך זה להיות מסוגל להרגיש?
אהבה?
אכזבה?
מבוכה?
אני תוהה, ואין לי תשובה.
ככל הנראה גם מעולם לא תהיה לי.
ואני ממשיך ללכת, ממשיך לחיות, נותר ללא תשובות לשאלותיי הרבות.
YOU ARE READING
וואנשוטים
Randomמוזמנים לקחת משם רעיונות לסיפורים, כמובן רק עם יש לכם אישור ממני. - וואנשוטים למיניהם מכל הסוגים והצורות, כנראה... פשוט תקראו ותהנו, זה המקום שלי להוציא החוצה את כל החרא שיש לי בחיים אז אני אשמח לא לקבל תגובות מעליבות או שדורשות המשך, אני לא פה כדי...
