בהיתי בשקיעה, בהיתי באוויר וחשבתי, הרהרתי.
אני לא יודע מה הרגשתי אז, עצב? בדידות? געגועים עזים? כעס, על הכל ועל כולם, אני חושב שזה הכי קרוב.
זה קרה לפני חמש שנים ואני עדיין זוכר את זה היטב, את הדמעות שזלגו על לחיי.
ואת החיוך האחרון, שלי ושלה.
מאז לא חייכתי, התנועה נראתה לי מוזרה, לא טבעית. לא היה לי את הכוח לחייך שוב.
עכשיו כשאני חושב על זה, לחייך זה החוזק האמיתי,
כשהייתי עוד צעיר ונאיב גם אני חייכתי הרבה, וכולם אמרו לי תמיד איזה שמחה אני מביא איתי.
עכשיו אני כל הזמן כועס, מדועדך ועצוב, אנשים מתרחקים ממני, נגעלים ממני וסולדים ממני.
בעבודה עוד מדברים איתי וגם זה רק כשחייבים...
בהיתי בשקיעה וחשבתי מה אם?
מה אם הייתי יותר חזק?
מה אם הייתי יותר אמיץ?
מה אם הייתי אומר לה להישאר ולא ללכת?
מה אם?
אבל לא הייתי יותר חזק.
ולא הייתי יותר אמיץ.
וכן, כן נתתי לה ללכת.
והייתי טיפש כשעשיתי את אותה בחירה, כי בגללה כה וכה הייתי מאבד אותה.
YOU ARE READING
וואנשוטים
De Todoמוזמנים לקחת משם רעיונות לסיפורים, כמובן רק עם יש לכם אישור ממני. - וואנשוטים למיניהם מכל הסוגים והצורות, כנראה... פשוט תקראו ותהנו, זה המקום שלי להוציא החוצה את כל החרא שיש לי בחיים אז אני אשמח לא לקבל תגובות מעליבות או שדורשות המשך, אני לא פה כדי...
