הינה סיפור אמיתי.
סיפור אמיתי שקורה לי בימים אלו.
הלוואי שהסיפור הזה ייעלה חיוך על פניכם/ן, למרות המצב.
אזזז אחי הגדול בצבא. הוא לא נלחם בקרבי, אלא עובד משרד (הוא חייל לכל דבר, פשוט העבודה שלו ספציפית היא להשיג אישורים לנשקים או משהו כזה; אנחנו לא מדברים המון זמן אז אני לא ממש יודעת), והוא עושה יומיות; כלומר חוזר כל יום הביתה.
בימים האחרונים, כאילו, בתקופה הקשה הזאת, הוא ממש מדוכא וממש קשה לו...
ואני ממש רוצה לדבר איתו כדי לעזור לו, אבל החרדה החברתית שלי מונעת ממני לעשות את זה...
אז אני כותבת לו מכתבים במקום.
לפחות פעמיים בשבוע, אני כותבת לאחי את כל מה שאני מרגישה ועד כמה שאני מאמינה בו וּבָנוּ; שנצליח לצאת מזה, ואפילו נתחזק.
אחרי שאני מסיימת לכתוב, אני מניחה את המכתבים ליד דלת החדר שלו, וכשאני שומעת אותו במסדרון, אני רצה לחדר ומסתגרת שם במשך איזו שעה; רק כי אני לא יכולה להיות לידו כשהוא קורא את המכתב.
אימא שלי אומרת שהוא מספר לה על זה כל הזמן, וזה מאוד מרגש ומשמח אותו.
זה סיפור אמיתי לגמרי, מה שאני לא יכולה לומר במילים - אני כותבת.
זה סיפור אמיתי מחיי האישיים בתקופה הקשה הזאת, ובכנות?
זה כל כך יפה שאולי זה יעורר אצלי השראה לסיפור או משהו...
YOU ARE READING
אני לא בסדר.
Randomשלום... אז, יש לי חרדה חברתית, דיכאון, תנטופוביה וטורדנות כפייתית. במשך שנים, שנאתי את חיי. רציתי לגמור הכול, לצאת מהלופ של הסבל והכאב, לעשות מעשה שלא יעשה; אבל מעולם לא עשיתי כלום. הדבר היחיד שעשיתי היה לקום ולהגיד, "אני צריכה עזרה", ולא להתבייש בז...
