אני זוכרת את היום הזה.
הפעם הראשונה בה הרופאה שלי שאלה אם אי פעם רציתי לפגוע בעצמי.
כל כך נבהלתי, ש... לא ידעתי מה להגיד. אמרתי 'לא', כי זו האמת, אני רק מקווה שהיא תאמין לי, בגלל שפת הגוף שלי וזה...
אוקיי, אני אהיה הכי כנה איתכם...
אני עובדת כל כך קשה לאהוב את עצמי. פעם תמיד שנאתי אותי, ועד כמה שחשבתי שמגיע לי שנאה וכאב וכאלה, כל פעם שהקטע הזה של פגיעה עצמית עבר לי בראש, הדבר הראשון שהרגשתי הוא פחד, והשני?
'תחשבי על משהו אחר'.
הסיבה לכך היא שאם אני אפגע בעצמי, יהיה לי כואב. ואני לא רוצה שיהיה לי כואב.
תמיד הייתי כל כך פחדנית...
ושנאתי את עצמי גם על זה.
כאילו, תמיד חשבתי שכאב זה דבר שמגיע לי כי אני (סליחה על השפה) חרא של בנאדם.
אבל, תמיד פחדתי.
פחדתי שאני אדמם, פחדתי שיכאב לי, פחדתי שאולי אצטרך ללכת לבית חולים, פחדתי שאגרום לנזק בלתי הפיך או משהו...
תמיד אמרתי "את כזאת נוראית, שאפילו לעשות טובה לעולם את לא יכולה."
אבל עכשיו, כשאני בתהליכים לאהבה עצמית, יצא לי לחשוב על זה.
אולי לא הייתי פחדנית.
אולי פשוט לא רציתי שיקרה לי משהו רע.
אולי זה כי עמוק בפנים, אהבתי את עצמי... ופשוט... לא יודעת...
לא הייתי מודעת לזה.
YOU ARE READING
אני לא בסדר.
Randomשלום... אז, יש לי חרדה חברתית, דיכאון, תנטופוביה וטורדנות כפייתית. במשך שנים, שנאתי את חיי. רציתי לגמור הכול, לצאת מהלופ של הסבל והכאב, לעשות מעשה שלא יעשה; אבל מעולם לא עשיתי כלום. הדבר היחיד שעשיתי היה לקום ולהגיד, "אני צריכה עזרה", ולא להתבייש בז...
