היי.
אני לא בסדר.
אין לי מוטיבציה לעשות כלום...
כאילו...
הכנתי לי ערימה של קומיקסים שתכננתי לקרוא בדיוק אחרי שאסיים לפרסם את החלק החדש של אנג'לו, ושנייה לאחר שסיימתי לערוך אותו, אימא שלי הפילה עליי חדשות נוראיות. באמת, נוראיות. כל כך נוראיות, ש... פשוט התחלתי לבכות.
אין לי חשק לקרוא.
אין לי חשק לפרסם.
אין לי חשק לכלום.
אני עדיין בוכה, בזמן שאני כותבת את זה.
למה אני מספרת לכם את זה?
קודם כול, זה מאוד חשוב לא לשמור את הכאב בפנים. אם אתם עצובים, או כאובים, או כועסים, תמיד תספרו למישהו. אל תישארו עם זה לבד.
בדיוק כמו שאני לא רציתי להישאר עם זה לבד.
ושנית, אני רוצה לומר לכם שגם בזמן תהליכים שכל אחד עובר, כמו למשל התהליכים שלי לאהבה עצמית ואופטימיות, יש תקופות רעות.
כשהחלפתי את כדור החרדה שלי, הייתי בדיכאון נוראי, ובכל זאת, המשכתי. עכשיו אני יותר מהירה בהתקדמות שלי.
ולפעמים, יש גם ימים רעים. וזה בסדר.
לכל אחד, גם לאנשים הכי שמחים, אופטימיים ונחמדים, יש ימים טובים ויש ימים רעים.
אל תחשבו שבגלל יום רע אחד, כל ההשקעה שלנו יורדת לטמיון, לא חשובה או לא עובדת.
גם אם עובר עליכם יום רע, אל תוותרו! תמשיכו. הוא יעבור.
ונכון, יגיעו עוד כאלה. וזה לגמרי בסדר.
הרי אנחנו לא מחפשים חיים מושלמים כאן, אלא חיים אנושיים.
נ"ב, תחשבו שאני אומרת את כל זה בזמן שאני עוברת יום רע. יום ממש רע. יום נורא.
למזלי אני נפגשת עם הפסיכולוגית שלי היום, אז... אוכל אולי לספר לה על זה.
*נ"ב שתיים, אם גם אתם תרצו לדבר איתי, אני פתוחה לשיחות והכול.
אוהבת אתכם המון❤️❤️❤️
YOU ARE READING
אני לא בסדר.
Randomשלום... אז, יש לי חרדה חברתית, דיכאון, תנטופוביה וטורדנות כפייתית. במשך שנים, שנאתי את חיי. רציתי לגמור הכול, לצאת מהלופ של הסבל והכאב, לעשות מעשה שלא יעשה; אבל מעולם לא עשיתי כלום. הדבר היחיד שעשיתי היה לקום ולהגיד, "אני צריכה עזרה", ולא להתבייש בז...
