פרק 2

67 10 13
                                    

נ.מ לוגן
הנסיעה הייתה ארוכה והיה אפשר להרגיש את המתח באוויר.

ברור שלא רצינו ללכת לפנימיה אבל אמא ואבא ממש התעקשו שזה 'לטובתנו'.

אני שיחקתי בטלפון, היילי ישנה על הכתף שלי, אבא נהג ואמא הייתה בטלפון גם.

הגענו לפנימיה והערתי את היילי ויצאתי מהאוטו והיא אחריי, הוצאנו את המזוודות והסתכלנו על המקום שבו נגור בשנים הקרובות.

"טוב ילדים," אבא אמר באנחה, "תתקשרו כשתוכלו, תכירו חברים, תנסו להנות והכי חשוב, תתרחקו מצרות" הוא טפח על כתפי ובלגן את שיערה של היילי.

"נשתדל" גיחחתי, "כן אל תדאג אבא אני אשמור עליו" אמרה היילי וטפחה על כתפי.

"נתגעגע אליכם" אמרה אמא וחיבקה אותנו בתורות.

"מוכנה להיכנס וויסקי?" וויסקי זה שם החיבה שלי להיילי מגיל 4 שהיא ביקשה מאמא ואבא לשתות מהבקבוק שהיה על השולחן וכשהם לא הסכימו היא לקחה את הבקבוק מהשולחן והוא נפל עליה, מאז אני ורק אני קורא לה ככה.

"לא" היא אמרה בגיחוך, "בוא נעשה את זה".
והתקדמנו לכיוון הפנימיה עם המזוודות ביד ותיק על גב של כל אחד.

"לוגן הבאת את המכשירי קשר?" היילי שאלה אותי, דודה ליסה קנתה לנו שני מכשירי קשר ביום הולדת ה7 שלנו שנוכל לדבר אחד עם השני ואנחנו מדברים בהם כל הזמן עד היום.

"לא" היא הסתכלה עליי בהזהרה, נאנחתי "זה בתא הגדול קחי את שלך עם כל מה ששמת על זה" אמרתי בזלזול.

"כולה כמה מדבקות שנבדיל מה של מי" היא לא אמרה את זה עכשיו, גלגלתי עיניים בתגובה והלכתי לחפש מישהו שיעזור לנו.

"אתם בטח היילי ולוגן" קול נשמע מאחורינו, הסתובבנו לראות אדם בסביבות גיל ה50 לחייו, עם שיער אפור וכמה שרידים של חום, עיניים חומות, טיפה שמנמן, ונמוך, שנראה הכי מתוק בעולם.

"כן אלה... אלה אנחנו אדוני" אמרתי בתקווה שרק יגיד לנו איפה החדרים וישחרר אותנו לנפשנו.

"בדיוק תהיתי מתי אתם אמורים להגיע, ובבקשה תקראו לי אריק, אני אוביל אתכם לחדרים שלכם" אמר והחל ללכת.

"המערכת שלכם מורכבת משיעורים רגילים, בכיתות האם ששם אתם ביחד, אל תדאגו, ויש גם שיעורים כמו מגמות, שיעורים בכיתות מיוחדות כמו ביולוגיה כימיה ופיזיקה שהם במעבדות, ויש חדר אנגלית, אבל אל תבהלו, אבקש לעשות לכם סיור מסודר".

אני והיילי הסתכלנו אחד על השני מאחורי גבו של אריק במבט מבולבל.

"לגבי הפסקות, יש הפסקת צהריים שבה אפשר ללכת למגורים, יש חדר אוכל בשעות ארוחות בוקר וערב, לארוחת צהריים יש קפיטריה בבניין בית הספר" המשיך והיה נראה שהוא מדבר לעצמו כי הוא לא טרח להסתכל עלינו פעם אחת, אם היינו הולכים הוא לא היה שם לב.

חקירה בשביל שנייםWhere stories live. Discover now