לוכד החלומות הרעים שלי

ריצות בוקר

כריסטיאן

היום היום השמיני שלי במחנה של האקדמיה.
אה כן, אני אנסח את זה מחדש.
היום יהיה המשחק, שיקבע אם אני אתקבל לאקדמיית פאקינג לנגסטר!!!
אני מנסה להילחץ, אבל אני לא מצליח. מוזר לא? זה היה החלום שלי מגיל שש, כל החיים נלחמתי בשביל להגיע לאקדמיה הזאת. אני יכול להגיע ליותר, ואני יודע את זה.
מאז שסבא שלי נפטר, החיים שלי לא היו אותו הדבר. ואני עושה את זה בשבילו.
סבא שלי היה תמיד כאן בשביל לעזור לי בפוטבול, בכל דבר שהייתי צריך, וממנו למדתי הכל.
הוא הכניס אותי לעולם הזה, מגיל קטן, ומאז זה היה הבריחה שלי. אני אוהב פוטבול.
אם אני לא אצליח היום, אני ארגיש שאכזבתי את סבא שלי.
וזאת תהיה ההרגשה הכי נוראית בעולם.
במשחק האחרון שלי שסבא שלי היה בו, פישלתי בענק.
קווין פארקר דיבר על מותה של אחותי, ואיבדתי עשתונות.
קווין ידע מה קרה, משום שהאמהות שלי ושלו חברות מאוד טובות (לצערי), והוא השתמש בזה נגדי.
שברתי לו את האף, ואת היד, וקיבלתי הרחקה מהקבוצה למשך שלושה שבועות. (אתם קולטים?! שלושה פאקינג שבועות. המאמן הגזים בטירוף!)
״כריס, נצא לריצה?״ שאל אותי ג'רמי, הבחור שאני חולק איתו את החדר שלי. ״אתה עד כדי כך לחוץ? אחי, יהיה בסדר.״ אמרתי כדי להרגיע אותו, ראו שהוא לחוץ בטירוף.
״א..אני? ל- טוב.. אני דיי לחוץ..״ גיכחתי. ״עזוב, בוא נצא לריצה.״ אמרתי כדי לחסוך את השיחה הזאת, והחלפתי בגדים. תוך חמש דקות, או פחות, כבר היינו מוכנים, ויצאנו החוצה כדי לעשות ריצה. ״פאק, קפוא פה.״ ברור, דפוק, השעה חמש בבוקר. ״קח את הג'קט שלי.״ הצעתי לג'רמי. הוא עדין בצורה קצת מוזרה, שגורמת לי לחשוב לפעמים שהוא הומו, אבל על המגרש? הוא חיית פרא.
״תודה, כריס״ הוא חייך אליי והתחלנו בריצה.

••••••••••••••

חזרתי מהריצה, מזיע בכמויות לא נורמאליות, ורצתי אל תוך האמבטיה, לפני שג'רמי יכנס. כשיצאתי, הופעתי לראות הודעה מוזרה ממספר לא מזוהה.

מספר לא מזוהה: היי, לוויתן!

מספר לא מזוהה: נתראה, xx.

כריסטיאן: הא? מי זה לעזאזל?

מספר לא מזוהה: צפה פגיעה ;)

גיכחתי לעצמי. מי לעזאזל זה יכול להיות? ~ביפ~ עוד הודעה? מי זה עכשיו?!

אמא: מה קורה חמוד? מתגעגעים אלייך פה! מצרפת תמונה של אמיליה, שתצחק קצת. :)

פתחתי את התמונה, וראיתי תמונה של אמיליה, כשתחתוני הבוקסר שלי נמצאים על הראש שלה כמו כובע, משקפי שמש בצבע ורוד זוהר מסתירים את העיניים היפות שלה, והיא לובשת חליפה צמודה שפחות או יותר נראית כאילו היא ערומה בצבע, רק שהיא מנומרת. אלוהים ישמור.
אסור לי להשאיר אותן לבד.

כריסטיאן: היא תמיד יפה.

אמא: תאמין לי, אני לא יודעת איך הקוף שיצא לי מהרחם קיבל אישה כזאת יפה. תשמור עליה טוב!

כריסטיאן: אל תדאגי.

אמא: סתם צוחקת, חמוד. אתה גם נראה מעולה!

כריסטיאן: תודה?

אמא: בבקשה. בכל מקרה, חייבת ללכת! אנחנו מעודדים אותך מרחוק היום, אמא שלך גאה!

כריסטיאן: את אמא שלי..

אמא: אוף, תלמד לקחת בדיחה.

כריסטיאן: אני צריך ללכת.

״אלוהים, האישה הזאת באמת לא נורמאלית.״ מלמלתי לעצמי בקול. ״מי עושה לך בעיות, כריס?״ ג'רמי שאל אותי וגיכח. ״איזה בעיות, לא ראית? החברה שלו נראית כמו גן עדן וגיהנום ביחד.. אלוהים, אני נשבע, אם היא לא הייתה של-״ הבן זונה הזה. קטעתי את דבריו באגרוף ישר אל האף שלו. ״אאוץ׳! אתה לא נורמאלי!״ הוא יילל. ״תדבר עליה שוב ואתה מת״ הוא תפס את פיו בידו בחוזקה. ״נראה לי שהוא מצטער..״ ג'רמי אמר וגיכחתי. ״יופי, שמוק. עכשיו, איפה הפיצה שלי?״