לוכד החלומות הרעים שלי

איך להסתיר סודות.

אמיליה

״אחותי, אני נשבעת שזה מושלם!״ טיילור התלהבה כשהיא הגיעה לבית של כריס. קניתי המון דברים לכבוד הארוחה, בשווי משהו כמו עשר אלף דולרים, אני חושבת?
בכל מקרה, היה שולחן ארוך באמצע הגינה הענקית, שאליו מחובר שביל שמסביבו ורדים בצבעי, לבן, אדום, ורוד. השביל מתחיל בשער של כניסת הבית, מסתיים בשולחן. בדיוק הרגע הלהקה שהזמנתי הגיעו. הזמנתי להקה של נגני כינור, תמיד מוזיקת רקע עוזרת. מסתבר שיש ללוסי חבר חדש, והיא מביאה אותו היום. ביקשתי קוד לבוש לבן, בשביל שהתמונות יצאו יפות. האורחים אמורים להגיע בערך עכשיו או עוד חמש דקות, ואני מתכוונת לבכות מהתרגשות. ראקל אמרה שיש לה חדשות לספר לנו, ואני ספק מחכה, ספק לחוצה.
״כדור הארץ לאמיליה!״ טיילור צעקה. ״סליחה, סליחה. חלמתי בהקיץ לרגע!״ צחקקתי. ״אז תתעוררי, אהובה שלי! החתונה שלך ושל כריס מתקרבת!״ התפקעתי מצחוק. היא רצינית? טוב, זאת טיילור, אני מניחה שכן...
לפתע הרגשתי ידיים עוטפות את מותניי מאחורה. הבטן שלי התמלאה בפרפרים. לא ראיתי את כריסטיאן יומיים, וזה הרגיש כמו פאקינג נצח.
הוא רכן אל האוזן שלי, ״התגעגעת אליי?״לוחש לי באוזן, שפתיו מתחככות באוזני. הסתובבבתי אליו, אוי אלוהים, הוא נראה כמו פאקינג אל. הוא לבש מכנס לבן קצר, וחולצה מכופתרת לבנה, הוא השאיר את שלושת הכפתורים העליוניים פתוחים, נותן לי הצצה קטנה ממה שהולך שם בפנים.
משכתי את החולצה שלו אליי, כרכתי את זרועותיי סביב עורפו. מנשקת אותו כאילו הוא ארוחה מזינה, שלא קיבלתי במשך חודשים. שמעתי את טיילור מכחכחת בגרונה ונזכרתי שאנחנו לא לבד כאן...
אופס.
בכל מקרה, תוך חמש דקות בערך כולם הגיעו, מלבד לואי וראקל.

ראקל: היי אחות, לואי חונה בדיוק ואנחנו באים.

ראקל: דרך אגב, אני חושבת שכריס ולואי יסתדרו מעולה.

אמיליה: סיבה מיוחדת?

ראקל: לואי מאמן פוטבול, להזכירך.

אמיליה: יואו! שכחתי!

שמעתי מישהו נכנס אל הבית, ומיד ידעתי שזה הם. רצתי לכיוון הכניסה במהירות,עד כדי כך שאני חושבת ששברתי שיא.
ראיתי את ראקל ולואי, וקפצתי על ראקל, מחבקת אותה כאילו לא דיברנו במשך שנה. טוב, לא ראינו אחת את השניה בערך במשך שנה, זה נחשב, לא?
לראקל היה שיער בלונדיני שנטה לשטני, ועיניים כחולות, ממש כמו שלי. שחושבים על זה, מה שהיה משותף בין כל המשפחה שלנו היה העיניים. לכל האחים במשפחת קופר היו עיניים כחולות, כחולות כמו האוקיינוס ומשולבות עם קצת ירוק זית בהיר.
״התגעגעתי אלייך!״ ראקל שילבה ידיים. ״גם אני אלייך, אחותי! עכשיו, איפה החמור האהוב עליי? הבאתי לו מתנה.״ ראקל ציחקקה, והיה לי ברור שהיא מדברת על ליאון. ״הוא בפנים, תיכנסי!״ הצבעתי על בפנים, וניגשתי ללואי. ״מה קורה, ילדונת?״ הוא משך אותי לחיבוק ואני נתתי לו. כשהכרתי את לואי לראשונה הייתי בת שלוש עשרה אם אני לא טועה, והתחברנו מאוד. מאז אנחנו שומרים על קשר הדוק ומדברים כמעט כל יום. ניתקתי את החיבוק, ״אתה חייב לראות את חבר של לוסי!״ צחקתי ומשכתי את ידו לכיוון ה׳מסיבה׳ שארגנתי. הוא צחק, ״ללוסי יש חבר ולליאו אין?״ צחקתי בחזרה. לא ציינתי את זה קודם, אבל החברים של ליאון וחלק מהמשפחה שלנו קוראים לו ליאו. ככה הוא ביקש כשהוא הפך לבן תשע, ואני סירבתי, כי ידעתי שלקרוא לו ליאון יעצבן אותו. ״אל תדאג, הוא מחליף אחת כל שבוע.״ אמרתי בדיוק כשנכנסנו אל המסיבה. אני ולואי התפצלנו, כשניגשתי לחפש את כריס. איפה הוא לעזאזל? טוב, הוא בטח בחדר שלו.
עליתי במדרגות לכיוון החדר שלו, בו זמנית שלחתי לו הודעה.

אמיליה: איפה אתה?

הוא לא ענה, ונכנסתי לחדר שלו. כשנכנסתי לחדר שלו, הייתי בהלם ממה שראיתי. הוא, וג'ייק ישבו על המיטה שלו, מסניפים אבקה לבנה מסוימת עם כרטיס אשראי, מה לעזאזל? זה קוקאין?
פתחתי את הדלת בשקט ככה שהם לא שמו לב, ועמדתי שם, בהלם.
״כריס?״ פתחתי את הדלת לרווחה ואמרתי בקול זועם ושקט. ״אמיליה.. חכי, תני לי להסביר.״ עמדתי שם, לא אומרת מילה,  רק מסתכלת עליו, בכעס. ״ג'ייק תשאיר אותנו לבד רגע.״ ג'ייק יצא מהחדר, וחייך אליי חיוך מתנצל. גלגלתי עיניים ונכנסתי אל החדר. נעמדתי מול החבר שלי, ידיי משולבות. ״למה אתה עושה את זה?״ שאלתי אותו בשקט, מתאמצת לא לבכות. לא רציתי שכריס ידע, אבל בן דוד שלי אית'ן, עשה סמים, והוא מת בגלל זה. הייתי מאוד קטנה, והייתי מאוד מחוברת אליו, ככה שזה שבר לי את הלב. ״אמיליה..״ הוא ניסה למשוך את ידי. ״לא, אל תגיד לי אמיליה. למה אתה עושה את זה? למה אתה מתעקש לפגוע באדם שהכי חשוב לי בעולם?״ סילקתי דמעה במצמוץ. התיישבתי לידו. ״מותק..-״ הוא ליטף את הלחי השמאלית שלי, ואני סילקתי את ידו. ״אני לא כועסת. אני רק רוצה שתגיד לי למה. אתה מודע לכמה שזה יכול לעשות לך? אלוהים, כריס. אני אביא לך מה שאתה רוצה, רק תפסיק. בבקשה.״ שילבתי את כף ידי בשלו. ״אני.. אני נפצעתי. נפצעתי בצורה קיצונית, ולא רציתי שזה ישפיע על הקריירה שלי. המשכתי להתאמן וזה החמיר, עד שלא הצלחתי לעשות חמש סיבובי ריצה. אז ניסיתי פעם אחת, וזה עזר לי. מאז לא הפסקתי..״ כרכתי את זרועותיי סביב עורפו ומשכתי אותו לחיבוק. ״אתה חייב להפסיק. אתה שומע אותי? אנחנו נלך לטפל בפציעה המזויינת ואתה תפסיק עם הסמים.״ הוא טמן את ראשו בצווארי. ״אני לא יכול.״ הרמתי את ראשו אליי, ככה שהוא הסתכל לי בעיניים. ״אתה יכול. אני מאמינה בך, ואתה יכול.״ ״לא, את לא מבינה. אני כלום בלי הפוטבול. כלום, פאקינג כלום.״ גיכחתי. ״ברור שכן. אתה האדם הכי מדהים שראיתי. וגם, מי אמר שתאבד את הפוטבול? אני מבטיחה לך שאנחנו יחד בזה. אני איתך תמיד. והבן אדם שיעמוד לנו בדרך, מבטיחה שאני אדרוס אותו.״ הוא צחק. ״תיארתי לעצמי, את והנהיגה הצולעת שלך״ גלגלתי עיניים וניסיתי להסתיר חיוך. ״בלה-בלה-בלה, אני הנהגת הכי טובה עלי אדמות!״ הוא גיכח כששמע את הניסיון הגרוע שלי של חיקוי הקול שלו. ״אני בטוח.״ גלגלתי עיניים. ״טוב, עוד לא גמרתי איתך! בוא נרד למטה, אתה חייב להכיר את לואי!״
״כן המפקדת.״ הוא ישב על המיטה וחייך אליי חיוך אפל. (מפתה במיוחד, חשוב לציין.)
טוב, כמה דקות לא יעשו שינוי, נכון?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
שלום יפים!
סליחה שלא העלתי פרקים הרבה זמן, הייתי בחול ואני כרגע בשדה התעופה. כשאני אעלה את זה אני כבר אהיה בבית, נראה לי? בכל מקרה, מה אתם חושבים על הפרק? טוב, אני לא אחפור, אני כנראה הולכת לכתוב במטוס עוד פרקים,
אוהבת אותכם המון! :) 3>