מאויבים לאוהבים הרפתקאות ליידיבאג המופלאה

יום ראשון ללימודים, "ספוילר" זה לא הולך להיות יום רגיל

מרינט.
אני לבשתי את הזקט השחור שלי והעמסתי לתיק שלי כמה שיותר דברים אפילו שרובם אני לא הייתי צריכה בכלל, אני עוד הפעם עומדת לאחר ללימודים ואני מאוד מקווה שהשנה לא אהיה באותה כיתה עם "קלואי בורז'וואה" הילדה הכי סנובית בכל היקום, אפילו שמזל זה משהו שאף פעם לא שם בשבילי, אני רצתי מהר ככל האפשר למזלי בית הספר קרוב מאוד למאפייה של ההורים שלי אני חיכיתי במעבר חצייה לרמזור הירוק,
"זה ממש שם" חשבתי לעצמי, אבל פתאום קרה דבר גרוע יותר מלאחר לבית הספר איש זקן עבר ברמזור האדום וניראה שאחת המכוניות ממש לא הבחינה בכך או שאר האנשים שממתנים לרמזור אז כנראה שאני הייתי צריכה לעשות משהו מהר, אני קפצתי לכיוון הזקן מבלי לחשוב והסטתי אותו הצידה והמכונית עצרה חזק כל כך שכמעט עפה,
"אתה בסדר?" שאלתי את הזקן
"אני בסדר גמור בזכותך". הוא ענה לי
אני חייכתי אליו ואז נזכרתי שאני מאחרת ורצתי לכיוון בית הספר

אני נכנסתי לכיתה באיחור כמובן והנה היא הייתה שם "קלואי" ברור ששלוש שנים ברציפות לא מספיקות, והיא ישבה במקום שלי וכמובן שהיה עליי להתמודד עם זה, ניגשתי אליה עם הכי הרבה אומץ שהיה לי כי כמובן קלואי היא מכשפה וכמעט אף אחד לא פונה אליה וכמובן שאני עושה את זה, כמעט פניתי לאחור אבל היא הייתה חייבת לקרוא בשם שלי בקול רם,
"מרינט דופן צאנג!, מה מביא לוזרית מגוכחת כמוך לכאן?".
"זה המקום שלי קלואי, את לא יכולה למצוא לך מקום אחר לשבת בו?"
אמרתי.
קלואי צחקה לי בקול רם מול הפרצוף ואמרה,
"אני לא רואה שום שלט של מגוכחת לוזרית בסביבה וגם אדריאן אמור לשבת כאן אז אני אשב ממש פה קרוב אליו".
"מי זה אדריאן?", שאלתי.
"את ברצינות לא יודעת מי זה אדריאן?" ענתה לי בלעג השפוטה של קלואי סברינה.
"אתן יודעות בנות אני חושבת שתתחילו לחפש תחביבים אמיתים חוץ מבנים ולהתאכזר לאחרים". אמרה ילדה אחת עם שיער קצר חום  וטיפה גוונים, משקפיים, וחולצת פלאנל כתומה. היא משכה אותי ביד ואמרה לי
"בואי לשבת איתי במקום שלי עדיף לך יותר".
ומבלי ששמתי לב ישבתי איתה יחד באותו שולחן".

"ברצינות אחותי את צריכה ללמוד יותר איך לעמוד על שלך". היא אמרה לי.
"כן את צודקת זה פשוט שקצת קשה לעמוד ראש בראש מול הבת של ראש העיר".
"אני בטוחה שתקבלי את הביטחון, כלומר באמת את ראית את הבחורה הזאות היא לא באמת בריונית היא רק ילדה של אבא".
אני צחקתי וחייכתי עליה,
"קוראים לי מרינט",
"אני אליה"

אדריאן.
אני סופר עומד לאחר ליום הראשון ללימודים, כל היום בליתי בניסיון להתחמק מהגורילה ועכשיו ואני כנראה הפסדתי חצי יום לימודים, למען האמת זה עדיף מכלום, אני רק רוצה לבלות את היום שלי באופן נורמלי בלי מעריצים שרודפים אחרי כמו מטורפים או להיות סגור בחדר וללמוד לנגן בפסנתר אני רק רוצה חיים נורמלים, ברצינות קלואי הבת של ראש העיר לומדת בבית ספר רגיל כמו כולם ואני היום אדאג שהיא לא תהיה היחידה, אבל הבעיה היא שאף פעם לא ביקרתי בחוץ בלי נטלי או הגורילה, זה נחמד שיש פעם ראשונה אבל אין לי מושג לאן ללכת וגם אני לא יודע איך לקחת הנחיה מאנשים בלי שיבקשו ממני סלפי,

בסופו של דבר אני החלטתי לקחת סיכון ונכנסתי למאפייה ולבקש מהאנשים שם עזרה אבל אף אחד לא היה שם, אני נכנסתי יותר פנימה כי ידעתי שהמקום לא יהיה פתוח ללא סיבה, ואז אני מצאתי מדרגות שהובילו מעלה הם הובילו אותי למקום שניראה כמו בית הוא לא ניראה גדול כמו שלי אבל הוא היה ניראה נחמד ושליו מאוד, אני הסתכלתי על התמונות וראיתי שני אנשים מבוגרים עומדים לצידה של נערה עייניה היו תכולות וטיפה כהות ושערה היה אסוף לקוקיות כחולות היא הייתה לבושה בחולצת טי שירט לבנה עם עיטורי פרחים עליה, ז'קט שחור וג'ינס ורוד. מבלי ששמתי לב אני בהיתי בתמונה יותר זמן משציפיתי, ואני חשתי מישהו מאחורי כשהסתובבתי ואז ראיתי את הזוג מהתמונה
"אנחנו יכולים לעזור לך נער צעיר?"
שאל הגבר.
"אני ממש מצטער הגעתי הנה בטעות, אני רק רציתי למצוא מישהו שייתן לי הנחיות לבית הספר
פרונסוואה דופון".
"אוו בטח, הבת שלנו מרינט לומדת בבית הספר הזה". אמרה האישה.
"אוו באמת יופי" (יותר כמו יופי כבר ביום הראשון ללימודים הספקתי לפרוץ לאחד הבתים של הבנות שאני לומד איתם, נקווה שזה לא יגיכ לחדשות)
"אז אתם יודעים איך להגיע לשם?"

ההורים הנחמדים מדי של מרינט נתנו לי הכוונה וסוף סוף יכולתי ללכת, אני רצתי מהר מאוד ונתקלתי בדרך באיש זקן עם מקל וגם... בבעיה אני ראיתי את המכונית של נטלי והגורילה "אני יכול פשוט להתחמק מהם חשבתי" אבל אז למזלי הרב הזקן נפל על הרצפה וכל הולכי הרגל התעלמו ממנו "יופי לי" חשבתי ורצתי לעזור לזקן
"תודה רבה לך" הוא אמר לי
"אין בעד מה" אמרתי
הסתכלתי לאחור וראיתי שאין עוד לאן להתחמק נטלי והגורילה היו מאחורי.
"אתה חוזר הבייתה אדריאן" אמרה לי נטלי
"זה מה שאתה צריך לעשות".
"אבל זה לא מה שאני רוצה לעשות" עניתי לה בתקיפות, והיא נבהלה ואיפשרה לי לעבור מבלי ששמה לב אפילו שהייתה לי תחושה שכן בגלל זה בכל זאת אמרתי לה, "אני רק רטצה שהוא ייתחס אלי כאל אדם רגיל וככה הוא צריך להתייחס גם אלייך".
אני הלכתי לפני שהיה לה זמן להגיב אבל כבר ידעתי מראש מה הייתה התגובה שלה

אני הגעתי להפסקה באיחור רציני והראשונה לקבל את פני הייתה קלואי בורז'וואה "אדריאןןןן" היא קראה בכל רם וחיבקה אותי חזק כל כך שלא היה לי אוויר לנשום, בחיי הילדה הזאות חזקה יותר משנראת, "היי קלואי" אני הסתכלתי סביבי ואנשים התחילו להסתכל עלי במבטים ולהתלחש בניהם, אני ציפיתי לזה כשאני רציתי לבוא לפה אבל המבט שהיה להם על הפנים אמר "או שאתה מוזר או שאתה משוגע" וזה בהחלט משהו שלא ציפיתי, אבל לפתע משהו אחר עניין אותי יותר סברינה חברה של קלואי הדביקה מסטיק לאחד המושבים בכיתה, "הייי, למה את עושה את זה?" וקלואי התחילה פשוט לצחוק,
"תירגע אדריאן, מרינט הרוויחה את זה ביושר".
"את אמרת עכשיו מרינט?"
קלואי לא ענתה לי ובמקום זאת היא נזפה.
אבל לי לא היה אכפת אני ניסיתי להוריד את המסטיק הזה מהר אבל הוא לא ירד,
"מה אתה עושה!"
******************************

אני יודעת שזה ניראה שזה הולך להיות כמו הסיפור המקורי אבל טיפה שונה אבל תאמינו לי מהפרק הבא זה יהיה ט ו ב !
**********
תנו בוכב :)