מאויבים לאוהבים הרפתקאות ליידיבאג המופלאה

בסופו של דבר... הכל בסדר.

מרינט.
"מה לוקח להם כזה הרבה זמן...", אמרתי.
פליקס הביט בי במבט אדיש.
"את ניראת מודאגת, יש משהו שאת לחוצה לגביו?", הוא שאל.
אני ניסיתי לא לחשוף את כוונותי האמתיות לגביי כך שאני החיפושית וכנראה שכל פריז תלויה בי כרגע.
"כן... אני... מודאגת לגביי ההורים שלי... אני לא יודעת אם אולי קרה להם משהו... או שהם בטח מודאגים לגביי... הם אולי מחפשים אחריי..."
פליקס הביט בי בעיינים והפעם ישירות אליי, היה בהם כנות ודאגה.
"אני בטוח שהם בסדר... גם אני דואג לאמא שלי", אמר מבלי להוסיף מילה נוספת.
הדאגה שלי לגביי הוריי התחילה להיות אמיתית והתחלתי לתהות מה פליקס חושב לגביי אימו.
"אתה... תמיד רגוע ככה במצבי לחץ?", אני שאלתי.
הוא גיחך.
"אני לא יודע אם זה נקרא להיות רגוע... אולי יותר כמו... לשלוט ברגשות שלי שלא יצאו משליטה... כי הרי לא יהיה אף אחד שיעשה את זה עבורי".
אני הבטתי בו מסוקרנת מהמילים שלו, הוא החדיר מסתוריות בכל דבר.
"אבל.... אתה יודע... יהיה נחמד אם יהיה מישהו שיעזור לך לא לצאת מדעתך", אמרתי.
הוא נאנח.
"צריך לדעת ללמוד לבחור את האנשים סביבך... או שהם יעזרו לך לשלוט בך וברגשותייך או שיינצלו את הכוח שיש להם עלייך לשלוט בך".
הוא אמר מבלי להביט בי, אבל זה היה ניראה שחלף עליו טריגר.
"הכל בסדר?", שאלתי.
פליקס שתק לכמה רגעים.
"כן... זה פשוט... שנזכרתי מן הסתם במשהו לא כיפי במיוחד".
אני הינהנתי בראשי.
"הו... אני מבינה... המצב ישתפר".
פליקס הינהן.
"כן... הוא משתפר... אני מקווה".
אני בהיתי באוויר, קיוותי שחתול שחור מסתדר לבדו ושהכל בסדר.
"גם אני..."

אדריאן.
אני גררתי את עצמי לאחת הסמטאות בעיר והתחבאתי מפיקסליטר, אני הייתי בזהותי הרגילה של אדריאן, ופיקסליטר קרא בשמי ברחובות.
"חתול שחור! צא מהמחבוא שלך ברגע זה! תם זמנך והגיע הזמן שאקבל את מה שמגיע לי!"-הוא קרא בקול- "אני רוצה את ג'אגד סטון! לא תוכל להתחמק מזה חתול שחור.... אלא אם כן אתה רוצה שכל תושבי פריז יהיו לכודים לנצח..."
אני שמעתי אותו מתקרב לעברי והתחמקתי לפינה אבל בטעות עשיתי רעש וזה ניראה שהוא הבחין בי, הוא התקדם לכיווני.
"חתלתול... איפה אתה מתחבא...."-הוא המשיך להתקדם לכיווני ולא היה לי שום מקום לברוח אליו או להתחבא, הייתי בדרך ללא מוצא.
"אתה יודע חתול... אני לא אוהב שלא מכבדים עסקאות שלי... אבל אולי אוכל לסלוח לך על כך אם... תביא לי את המופלאים..."- הוא התקדם יותר ויותר לעברי, אני הייתי ללא תחפושת והוא עמד לגלות את הזהות שלי, כאב חד עבר בחזה שלי ואני רציתי לצרוח אבל בלמתי את זה בשתיקה גמורה.
הוא התחיל לצחקק.
"אין יותר לאן לברוח... חתול שחור..."
הרגשתי שזה היה הסוף, אני שמעתי את הצעדים שלו מתקדמים לעברי אני כבר יכולתי לראות אותו... הוא עומד לדעת מי אני...
אני נכשלתי
אבל לפתע קול נשמע מאחוריו, זה היה קול חזק מאוד של גיטרה חשמלית פיקסליטר הלך בעקבות הרעש, שם גבר בסביבות גילאי ה30 לחייו, שהיה לו שיער סגול קוצני ולבוש סטייל רוקיסט ולצידו תנין מחמד עמד על מכונית במרכז הרחוב.
פיקסליטר הסתכל אליו בפליאה.
"ג'אגד סטון!", הוא אמר.
ג'אגד נתן לו קריצה והפסיק בהופעה מושכת תשומת הלב שלו.
"אתה חיפשת אותי פיקסליטר?", הוא שאל.
פיקסליטר הביט בו מוקסם.
"כן!! אני חיפשתי אותך בכל פריז!!", אמר בהתלהבות.
ג'אגד קפץ מהמכונית מולו ועשה פוזה.
"אז קדימה... אני שלך..."
פיקסליטר חייך בסיפוק וכיוון לכיונו את המצלמה שלו.
"הבט לעדשה...."
פיקסליטר עמד לירות עליו את קרן הלייזר שלו אבל ברגע האחרון... פלאג פגע במצלמה שלו בחתולאגן ההרסני ביותר שראיתי, אם לא היה זהיר הוא היה פוגע בפיקסליטר בעצמו, האקומה יצא מהחפץ ופלאג עף אליי במהירות אני שיניתי צורה לחתול שחור ולכדתי את האקומה בתוך צנצנת, כולם הנבל חזר לצורת האדם הרגילה שלו וכולם חזרו בחזרה.
לאחר כמה רגעים ליידיבאג הופיעה לידי והניחה לי יד על הכתף.
"עבודה טובה חתול שחור...", חייכתי אליה ושחררתי את האקומה מהצנצנת היא לכדה אותה והשתמשה בקמע המזל והכאב החד בגופי עבר סוף סוף.
"נפלא שהחלטת להופיע", אמרתי לחיפושית.
חיפושית הסתכלה אליי בחיוך.
"מקווה שלא נהנת יותר מדי בלעדי", השיבה לי.
אני הנחתי יד על החזה שלי, וחייכתי אליה חיוך אמין.
"תאמיני לי שלא..."

מרינט.
בסופו של דבר אני הצלחתי למנוע הרס של אלפי תושבים, יותר נכון חתול שחור הצליח.
אני חזרתי הבייתה וקיבלתי מאות שיחות טלפונים מאנשים מודאגים, וגם אליה שהסבירה לי איזה באסה שלא הייתה יכולה לתעד שום דבר מזה.
ואני הייתי צריכה להסביר לה שיש דברים גרועים יותר.
אני הסתכלתי בשידה שלי וראיתי ש....
"היי... אני לא זוכרת ששמתי את היומן שלי כאן..", אמרתי לעצמי. זה היה ניראה משונה והחזרתי אותו למקום הקודם שבו היה.
אני עליתי לעליית הגג שלי והבטתי לאופק יכולתי לראות את חתול שחור מקפץ על גגות פריז בדרך לדרכו.
לפתע שמעתי קול רטט מהטלפון שלי, אני הסתכלתי וראיתי שזו הייתה הודעת טקסט מלוקה:
"אני יודע שזה היה יום מעייף... אבל אם יש משהו שאת רוצה לדבר עליו... אני כאן"
אני הסתכלתי על ההודעה בחיוך וסגרתי את הטלפון, לוקה היה נחמד... נחמד מדי.
אני הבטתי לאופק שוב כשחייכתי.

אדריאן.
אני נכנסתי לחדר שלי ולפתע ראיתי את בן דודי יושב על הכיסא שלי קורא ספר, הוא הביט בי סגר אותו וחייך אליי.
"הו שלום אדריאן...", אמר פליקס.
אני הבטתי בו במבט אדיש.
"פליקס? מה אתה עושה כאן?", שאלתי.
פליקס ציחקק.
"אתה לא שמח לראות אותי בן דוד?", הוא שאל.
אני המשכתי להביט בו במבט אדיש.
"אני ואמא באנו לכאן לביקור לתקופה קצרה", הוא אמר.
אני צחקתי עליו בלעג.
"הו כמה נחמד מכם לבוא לבקר עכשיו... אבל ללוויה של אימי לא טרחתם אפילו להופיע!", אמרתי.
פליקס ניראה כועס.
"היי! זה לא כמו שאתה חושב! אנחנו רצינו להגיע! זה פשוט ש... לא יכולנו...", הוא אמר תוך כדי ששיחק בטבעת שעל האצבע שלו.
הוא הכניס ידיים לכיסים והיא הביט הצידה.
"זה לא שאתה ואביך הופעתם בלוויה של אבי בכל מקרה... אבל אני מבין... הוא בכל מקרה היה בן אדם נורא גם ככה", הוא אמר.
אני נתתי לו מבט נגעל.
"אתה רציני?!", אמרתי.
פליקס הרים כתפיים.
"אתה מבין כולם אמור לדעת איך זה לחיות עם אב שלא אכפת לו ממך או מהצרכים שלך".
אני לא עניתי לו.
פליקס נאנח ואז חייך שוב.
"היי... אני שמעתי שאתה עדיין חבר של קלואי פרוונסואה", הוא אמר.
"כן... היא עדיין נאמנה לי ועדיין אכפת לה ממני", השבתי לו במבט כועס.
פליקס גילגל עיניים.
"זה לא שהקשר שלך איתה עושה אותך נחמד בעצמך למישהו", הוא השיב.
אני נאנחתי.
"מאיפה לך לדעת בכלל?".
פליקס הסתכל אליי בחיוך.
"היום אני באתי לבית הספר שלך לומר שלום אבל אז... נתקלתי במישהי שהזדקקה למצוקה ו... טוב נלכדנו ביחד במלכודת הנבל של פיקסליטר, אנחנו דברנו והתידדנו מעט, היא סיפרה לי המון עליך ו.. וואו זה לא היה נשמע טוב".
אני הסתקרנתי לשמוע על מי הוא מדבר.
"מי זאת הייתה?", שאלתי.
הוא עשה את עצמו כחושב.
"אני חושב ששמה היה... מרינט.

*********************************
אין לי מה להוסיף אוהבת אתכם שבת שלום
ביייייייייייי❤️❤️❤️❤️✨️✨️✨️🙏🙏🙏
*************
תנו בכוכב☆