מאויבים לאוהבים הרפתקאות ליידיבאג המופלאה

יש נבל על בעיר ונחשו מי הולך לעצור אותו, כמובן שאני

מרינט.
ההפסקה התחילה ואני ואליה יצאנו מהכיתה להתרענן מהגועל של קלואי, דווקא היה לנו ממש נחמד להכיר אחת את השנייה, אני סיפרתי לה שאני רוצה להיות מעצבת אופנה כשאהיה גדולה ואפילו הראתי לה כמה מהעיצובים שלי, היא ממש התרשמה וסיפרה לי שבבית ספר הקודם שלה היא הייתה העורכת הראשית של עיתון בית הספר ושהיא ממש רוצה להיות עיתונאית כשתגדל, כדי שתוכל להוציא את האמת לאור ולעזור לאנשים כמו גיבורת העל האהובה עליה מג'סטיה.

אנחנו סיימנו לדבר והלכנו לכיתה ואז אני ראיתי איזה ילד אחד מדביק מסטיק לכיסא שלי,
"מה אתה עושה!". אני צעקתי עליו.
וקלואי עמדה קרוב עליו וצחקה את הצחוק המגעיל שלה,
"מן הסתם שהאדיוט הזה חבר של קלואי", חשבתי לעצמי.
"ממש מצחיק שניכם", אני אמרתי לו בלעג.
"את מרינט נכון?", הוא אמר לי.
"אז אני רואה שקלואי הספיקה לספר לך עלי?".
"לאא, אני בסך הכל ניסיתי להוריד את המסטיק כל זה היה בסך הכל צירוף מקרים".
"אני לא מאמינה לאף אחד מהחברים של קלואי", אמרתי לו.
והוא רק בהה בי בטיפה כעס הייתי אומרת אפילו.

"גברת בוסטייר" נכנסה לכיתה וכולם התיישבו במקומות שלהם,
"איזה רושם ראשוני בשביל היום הראשון", אמרה אליה.
"לא ניראה לי שזה משנה לו, הוא כנראה סתם שפוט של קלואי כמו סברינה", אמרתי.
"לא ניראה לי אחות, הוא לא מוכר לך מאיפשהו?".
"כנראה... הוא באמת ניראה לי מאוד מוכר", אני התבוננתי בו רק כדי לאשר את זה, שערו היה בלונדיני חלק, ועייניו היו ירוקות בהירות, הוא היה ניראה די חתיך אני מודה אבל הוא עדיין דביל.
"אחותי את רצינית, זה אדריאן אגרסט הדוגמן הכי מפורסם בפריז הבן של מעצב האופנה הכי מפורסם בצרפת, הפרצוף שלו מרוח על כל שלט או מגזין אופנה שיש".
"הוא הבן של גבריאל אגרסט!, הוא מעצב האופנה האהוב עלי".
"אז כנראה הלך לך הסיכוי לקבל חתימה", אמרה אליה.
"ברצינות כאילו שהייתי מתחברת לאדיוט הזה רק בשביל חתימה, אני לא קלואי את יודעת".
"את צודקת, אבל את יכולה במקום זה להחזיר לו", אמרה אליה.

ואז גברת בוסטייר שמה לב לכך שאנחנו מדברות ושתקנו, זה לא היה משנה כי גם ככה לא הייתי בעד הרעיון להחזיר לאדריאן חזרה,
אני ראיתי את קלואי מסתכלת אליי בחיוך המגעיל שלה, לא היה לי מושג מה היא מתכננת וגם לא כל כך אכפת אני החלטתי פשוט להקשיב להמשך השיעור.

אדריאן.
השיעור התחיל וכולם ישבו במקומות שלהם בלי להחליף מילה, "אני לא מאמין" אמרתי לעצמי.
"אחי למה לא אמרת לה פשוט שאתה לא חבר של קלואי?", שאל אותי נינו הילד שישב לידי.
"כי זאת לא האמת, וגם קלואי תמיד הייתה שם בשבילי שהייתי צריך אותה, שאיבדתי את אמא שלי, כשנשארתי לבד בבית בלי אף חברים והיא תמכה בי כשאמרתי לה שאני רוצה להתחיל ללמוד כאן, אני לא עומד לבגוד בה בשביל מישהי שלא מוכנה להקשיב למילה שלי".
"אני מבין, אבל ניראה בכל זאת שקלואי לא הוסיפה שום מוערבות כשמרינט צעקה עלייך מול כל הכיתה, אם אתה רוצה אתה יכול להתחיל להכיר חברים אמיתיים". הוא הושיט לי את היד,
אני חשבתי טיפה על מה שהוא אמר והיה טיפה הגיון בכך והושטתי לו את שלי בחזרה.