התמונה/ selfie

פרק 39

דמותו של אמיר מתנדפת לפני שאני מספיק להגיב. אני מציץ לכיוונו של דימה שעומד בכניסה לסלון ועל פניו חיוך זחוח. העיניים שלו עדיין טרוטות משינה אבל הביטחון במבטו לא נטול בספק. מה אם אמיר צודק?
"אל תדאג למרדובסקי," עוז מעיר אותי מהקיפאון, "בעולם הזה יש לו יותר אויבים מחברים, ולך עומד להיות צבא שלם. אחרי הכל, כאן אתה היישות הכי חזקה, כאן אתה מלאך המוות."
"מלאך המה?" אני לא מסתיר את הפליאה בקולי אבל בטרם אני זוכה לתשובה העולם סביבי הופך למעומעם ובמקומו שוב מופיע הרקע המדברי.
עשרות אנשים עומדים מולי. נשים וגברים לבושים בבגדים כל כך שונים שנדמה שהגעתי למסיבת פורים תקופתית. בחורות בשמלות נפוחות לצד גברים בג'ינס וחולצה טי שירט פשוטה. סרטים פרחוניים על המצח לצד מגבעות מושקעות.
אני בוחן אותם אחד אחד, וצופה כיצד הם מרכינים את ראשם כשהעיניים שלי פוגשות בשלהם. חלקם נופלים על הברכיים ומצמידים את כפות הידיים שלהם בתחינה אילמת. מה לכל הזיונים קורא כאן?
"חיכינו לו כל כך הרבה זמן," קולו של עוז רועם בתוך הדממה המדברית, "ועכשיו הוא הגיע להשליט סדר גם כאן. לעזור לנו לגבור על הסוררים, ולעזור לנו לעבור הלאה."
הנוכחים מהנהנים בהשלמה. נראה שהם מבינים את הדברים של עוז הרבה יותר טוב ממני.
"הוא יבחר את מי שהוא זקוק לעזרתו," עוז ממשיך, "ואם אתם חושבים לסרב לו תחשבו על ההשלכות של סירוב למלאך המוות."
מבטי אימה מתפשטים בקרב הסובבים. ליחשושים עדינים עוברים ביניהם וכעבור זמן קצר כולם נעמדים על ברכיהם ומרכינים את ראשם בפני.
עוד ועוד דמויות מתחילות להגיח מתוך האוויר. לרדת על הברכיים ולהשתחוות בפני. חלקם מבקשים את רחמיו של מלאך המוות, אחרים מכריזים שהם מוכנים לשמור לו אמונים. והמדבר מתמלא לאיטו באלפי ראשים רכונים בשלל צבעים.
"זה הצבא שלך מלאך," עוז אומר לי בשקט, "והצבא הזה ילך ויגדל ככל שהשמועה על הופעתך כאן תתפשט." עוז מסיים את המשפט וצונח גם הוא על הרצפה מולי בהשתחוות שמרגישה לי מזויפת.
אני משותק למקומי. איך בדיוק אני צריך להגיב למפגן התמיכה ההזוי הזה? אם היה לעוז תוכנית הוא היה צריך לעדכן אותי לפני, לא לזרוק אותי ישר לתוך האש. אני חייב לחשוב ואני לא יכול לעשות את זה מולם.
חשיכה שוב עוטפת אותי. מקיפה אותי מכל עבר ורק מונעת ממני להתרכז.
"צפיתי בך," קולו של עוז נשמע סביבי, "הצלחת להפוך מאדם רגיל לנבחור. אם הם יאמינו בכך מספיק, תצליח להפוך גם למלאך המוות. מרדובסקי לא יוכל לגבור על מלאך המוות, בייחוד כאשר מלאך המוות הוא זה ששולח אותו לעולם הבא."
"אני עדיין לא מצליח להבין אותך…" אני ממלמל.
זרקור אור חלש מופיע מעליי ומאיר על דמותו של עוז המרצדת מולי. עמידתו האיתנה משדרת ביטחון, אולי הוא היה צריך להכריז על עצמו כמלאך המוות או מה שזה לא יהיה.
"אני אדריך אותך," הוא מבטיח לי. "כשצפיתי כיצד גברת על אמיר בעולם החיים, הבנתי שכל מה שצריך זה שאתה והסובבים אותך יאמינו שיש לך כוחות. זאת התוכנית שלי. להשתמש באותה השיטה גם בעולם הזה. לגרום לכולם להאמין שאתה היחיד שיכול לשלוח אותם הלאה, בין אם הם רוצים בזה או לא. עד שגם מרדובסקי יאמין בזה."
התוכנית שלו הזוייה ברמות חדשות. אבל אם היא תצליח זה פשוט גאוני. סגירת מעגל מטורפת שבה אשתמש בסוגסטייה שאמיר הרס איתה אלפי אנשים, כדי לחסל אותו סופית. השאלה אם אני אצליח? לא, זאת לא שאלה. אני חייב להצליח בשביל סופרבייב שלי.   
שוב אני נגרר לתוך מסע אימונים מפרך. עוז מלמד אותי כיצד לדלג בין מקומות בשנייה. כיצד לייצור מציאות שאני רוצה לראות סביבי וכיצד לייצור אותה סביב האדם שעומד מולי. הוא מלמד אותי לשנות את הגוף שלי, מדרקון ענק יורק אש, ועד לחלקיק אוויר שאף אחד לא רואה. לבסוף אני מוותר על הגוף שלי לחלוטין. הופך לצללית אמורפית שחורה, שמשתנה בכל רגע נתון. אם אני צריך לגרום להם להאמין שאני מלאך המוות, עדיף שאראה כאחד.
בכל רגע פנוי אני עוקב אחרי יוסף שחי את החיים שלי בגוף שלי. הוא עושה את זה בצורה מחרידה. אלעד מעיף אותו מהבר אחרי משמרת של שעה, ומציע לו ללכת לפסיכיאטר כדי לבדוק מה נדפק בו בחודש האחרון. עדיף ככה, שלא יהרוס לי את החברות הוותיקה עם הבוס שלי.
אני עוקב אחרי סופרבייב שלי. נלחם בכאב ששורף אותי בכל פעם שאני רואה אותה ביחד עם יוסף. בכל פעם שהיא מלטפת את הגוף שכבר לא שלי. בכל פעם שלשונה מטיילת על העור שפעם היה מצטמרר למגעה. בכל פעם שהיא נותנת לו לחדור אליה.
הזמן בעולם החיים מתקדם בקצב מסחרר ואני מרגיש שאני עומד באותו המקום. ההורים שלי חזרו לשגרת החיים הרגילה. דימה, רון וויקה ואופק, דאגו שאף אחד בסביבתם לא יזכור את חסרונם. כאילו החודשים האחרונים לא התרחשו בכלל. נראה, שהם מרוצים מ"האני" החדש. הם קיבלו את הבן שהם רצו. בוגר, מנומס, אחראי וחכם. אולי עדיף להם בלעדיי.
מילותיו של אמיר על התוכנית הזדונית של דימה לא נותנות לי מנוח. אז אני עוקב גם אחריו. הוא חוזר ומנסה לשכנע את יוסף לקחת את תפקיד ניהולו של מסדר האורגייה שלהם. למזלו, יוסף מסרב כל פעם ומבקש זמן. אולי הוא באמת ממתין לרגע שאחזור ואחליט בשביל עצמי. אני לא בטוח. אבל הפעם נראה שאמיר טועה.
דימה עוזר ליוסף להשתלב בחייו החדשים. אני שומע אותו משכנע את אופק להיות סבלנית. לתת ליוסף עוד זמן למרות שחזר שונה. הוא מסביר שכנראה המעבר בין עולמות חיבר אותו לגלגוליו הקודמים, וזו הסיבה שהוא חזר, מבולבל ונטול רוב הזיכרונות מהחיים שלי.
אופק מתאפקת, אבל מתרחקת מהגוף שלי מיום ליום. לשמחתי הסקס פוחת, גם גילויי החיבה שלה. ידעתי שסופרבייב שלי תרגיש שזה לא אני. אני רק מקווה שהיא תתאפק מספיק זמן עד שאחזור.
אני לא מצליח לשמור על איפוק כמו שלה. אני שוכב לצידה על המיטה ומלטף את הגוף שלה למרות שאני לא באמת יכול לגעת בו. כאשר היא עומדת בחלון ובוהה בעצבות בשמיים, אני מעיף לכיוונה את הקצוות של הוילון הלבן, כדי שילטף את רגליה הארוכות. זה המקסימום שאני מסוגל להזיז בינתיים.
עוז לוחץ עליי להתחיל להתנסות בתפקיד החדש שלי. למצוא נשמות תועות ולגרום להם להאמין שאני שולח אותם לעולם הבא. אני מפחד. אם זה לא יצליח כל התוכנית הזאת צפוייה לרדת לטימיון. ואז אשאר כלוא כאן ללא תקווה ממשית לשינוי. לבסוף, עוז מצהיר שהוא מארגן מפגש נוסף שבו הרוחות יוכלו לפגוש אותי. "השמועה שאתה נמצא בעולם הזה פורשת כנפיים," הוא אומר לי, "הגיע הזמן להפוך אותה למציאות, אחת היא תתחיל לגווע"
אני עומד באמצע המדבר. מוקף בעשרות אלפים של דמויות סקרניות שמתבוננות בצללית השחורה שיצרתי. החלטתי שלא אומר דבר. דמות שותקת מאיימת יותר. עוז מדבר במקומי.
"מלאך המוות סובר שהגיע הזמן," עוז אומר בקולו הסמכותי, "הוא החליט לעזור לכם לעבור הלאה. לכל אותם האלפים שלא מסוגלים לעשות זאת בעצמם."
הקהל משתתק ואני יכול כמעט לחוש את קשת הרגשות שלהם. חלקם מפחדים, אחרים מביטים בדמות שלי בספקנות, ובעינהן של הנשים שקרובות אליי אני יכול לראות סימנים לדמעות שעומדות לפרוץ.
"עכשיו אתם תראו את כוחו! מלאך המוות עומד לשלוח את כולכם בבת אחת לעולם הבא!" עוז מכריז מבעד לרחשים.
מה? הוא מטורף! התוכנית הייתה להראות להם את דמותי ולהיעלם. לכל הזיונים, מה הוא מנסה לעשות? עוד לא הצלחתי להעביר רוח אחת לעולם האחר, ועכשיו הוא ארגן לי מופע ראווה שבו אני אמור לשלוח בבת אחת את כולם.
אני שולח קרניים שחורות לכיוון פיו בניסיון לעצור אותו מלדבר. אך הוא רק מגניב אליי חיוך מבין וחוזר לפנות לקהל. "אני מאחל לכם גלגול קל ומוצלח, ומי ייתן ותהיו מאושרים בשלב הבא אליו תעברו," עוז מסכם.
אור דמדומים מתחיל לעטוף את הקהל כאילו השמש שקעה לפי הזמנה. הקהל הענק שנמצא מולי משתתק כמעט לחלוטין. כולם ממתינים לראות מה הדבר הבא שעומד לקרות. אני מאוד מקווה שהרעיון הדפוק של עוז לא מפסיק כאן. כי אין לי מושג מזוין מה לעשות עכשיו.