my sister

עבר שבוע

-נקודת מבט אדריאן-

עבר שבוע.

עבר פאקינג שבוע מזוין!
שבוע מאז שזה קרה
שבוע מאז שהיא התרסקה שוב
שבוע מאז שהיא הפסיקה ללכת לבית הספר
שבוע מאז שהיא נכנסה לדיכאון
שבוע מאז שהיא הפסיקה לאכול סדיר
שבוע.

ולא, אני לא נרגע.
בסופו של דבר לא הרגתי את רוי, ממש רציתי אבל לא יכולתי.

לא יכולתי בגלל העבר שלי.

ומה שהכי התעצבנתי עליו זה לא העובדה שניסו לאנוס אותה שוב.

זה העובדה שאני לא מסוגל להוציא מהראש את הרגע הזה.

הרגע הזה שהיא נמצאת בידיים שלי.
הרגע הזה שגופה הקטן עטוף ומוגן בידיים שלי.
הרגע הזה שהיא בוכה על חזי.
הרגע הזה.

ואני מתחרפן מזה.

ניסיתי לדבר איתה המון פעמים מאז, זה נגמר בבכי. בהרבה בכי. לא בגללי, אבל בכי.

אני כבר לא יודע מה לעשות.

-נקודת מבט מאי-

שבוע, שבוע מאז שזה קרה.

והדבר היחיד שאני חושבת עליו זה פאקינג אדריאן. אחי החורג.

שאני מוגנת איתו.
שאני מאושרת איתו.
שאני איתו.

*דפיקות בדלת*

"מאי" אני שומעת את קולו של אדריאן מבעד לדלת.

"לך מפה" אני עונה, אני עדיין לא מוכנה לדבר.

"מאי בבקשה" הוא מתחנן.

אני ניגשת אל עבר הדלת ומסובבת את המפתח.
אני פותחת את הדלת ואני חייבת להגיד שלא ציפיתי לזה.

אדריאן בלי חולצה, הוא לובש מכנס טרנינג שחור ארוך ושיערו הבלונדיני פרוע.

אני חולמת?
פאק. אלוהים מה לא בסדר איתי?

נדפקתי?

"תראי מאי, אני מצטער שלא יכולתי להיות שם בזמן." אד הוציא אותי ממחשבות על גופו

"אבל אני פה עכשיו. אני רוצה לעזור לך מיי, רק תגידי לי איך אפשר. זה לא הגורל שצריך להיות לך"
הוא המשיך ודמעה ירדה על לחי, מזכירה לעצמי שזה, זה הגורל שלי.
כמו שהוא אמר.

אז. בגיל 14.

<פלאשבק>

גיל 14-

"תסתמי כבר זונה קטנה" הוא השתמש באותו הכינוי שהמציא לי.
"זה הגורל שלך. זה הגורל של זונות קטנות." הוא המשיך

ובכל פעם שמשפט יצא מפיו חתיכה בתוכי התרסקה.

"אני מחכה להתנצלות כלבה" הוא החטיף לי עוד כאפה מצלצלת.

אני שותקת.

"קדימה כלבה קטנה, אני יודע שאת מסוגלת".

"סליחה. טוב? רק בבקשה תפסיק" אמרתי בין דמעה לדמעה
"סליחה על מה זונה קטנה שלי?" הרצון שלי להקיא גובר.

"סליחה על שקראתי לך חתיכת סוטה מזדיין" אני אומרת אבל לא מתכוונת. בחיים לא.

הוא חתיכת סוטה מזדיין. תמיד.

"את באמת חושבת שסיימתי איתך? מאי רומנו, את טועה." הוא אומר מצחקק ובאותה נשימה חודר לתוכי בפעם המי יודע כמה.

<סוף פלאשבק>

'מאי רומנו'
'מאי רומנו'
'מאי רומנו'

קפאתי.
זה נתקע לי בראש.

"מאי רומנו!" אני שומעת "מאי את בסדר? זה אד, אדריאן." זה אד.

"מה? אה, כן כן." אני עונה במהירות

"מאי, אמרתי לך את המשפט ההוא ופשוט קפאת. מה קרה?" הוא שואל בקול דואג.

לספר? לא לספר? אני כבר לא יודעת.

אני מתפרצת בבכי על זרועו של אדריאן והוא עוטף אותי בחיבוק מנחם.

                                 ~~

חודש וחצי מאז ואני דיי 'החלמתי'

כן אני אוכלת בערך
כן אני הולכת לבית ספר
כן אני לא בוכה יותר בלי סיבה
כן אני בסדר.

אבל עדיין לא.

לא שחכתי.
לא הפסקתי להיזכר בזה.

היחסים עם אדריאן התחממו, כל יום כמעט אני חושבת עליו.
הוא התחיל להתנהג קצת מוזר לאחרונה.

יוב כל הזמן דואגת לי ומשתדלת להיות איתי. באמת שאני מעריכה את זה, היא חברה כל כך טובה אבל אני צריכה קצת זמן לעצמי.

רוי עזב את העיר לאחר שכריס סיים איתו ולא שמעתי ממנו יותר.

כמובן ששמועות רצות, חלק אומרים שהוא התאבד בגלל חובות וחלק אומרים שזה צריכת יתר של סמים.

הם לא יודעים את האמת.

כריס מנסה להיות שם בשבילי ובאותו הזמן לא לוחץ יותר מידי.
הוא ממש חמוד..

חוץ מזה אין משהו חדש כל כך.

אה כן כמעט שחכתי..
ההורים שלי ושל אד בחופשה כבר חודשיים.
הם רצו לחזור להיות איתנו אבל התעקשנו שאין צורך בכדי לא להטריח.

-נקודת מבט אדריאן-

חודש וחצי מאז והרגשות שלי אליה רק מתעצמים.
פעם ראשונה שאני מרגיש ככה למישהי.

אני משתדל להתרחק מעט בכדי לא לפגוע בה.

בהתחלה הלכתי ל'מון קלאב' המועדון הכי פופולארי בעיר שלנו וניסיתי לשכב עם כמה מהזונות שם אבל זה לא עבד.

לא רק שלא עמד לי מהן, מספיק היה לראות אותן ערומות בשביל להעלות בי בחילה.

מאז לא ניסיתי אפילו.

אני חושב רק עליה. על מאי. מאי רומנו.

אזז
הנה עוד פרק הגיע לסיומו.
אני ממש אשמח שתגיבו מה דעתכן על הפרק ותסמנו בכוכב ⭐️
אוהבת❤️