Never alone again

דין

״בוקר טוב אבא..״ אמרה מילי שלי, הילדה היפה שלי. הרמתי אותה ונשקתי למצחה.
״היי קטנטונת, איך את מרגישה היום?״
״בסדר.. תודה. אני מתרגשת לבית ספר החדש אבא, כל החברים שלי מהגן יהיו שם!!״
חייכתי אליה והורדתי אותה מידיי, ״לכי להעיר את אחיך אהובה שלי. הארוחת בוקר מוכנה, תכף אקח אתכם לבית הספר בסדר?״
היא הנהנה בחיוך רחב ורצה לחדר של ריו, כשהוא נכנס למטבח הוא שם את ראשו על רגליי, הרמתי אותו ונישקתי אותו בראשו.
״עייף יפה שלי?״ שאלתי אפילו שידעתי מה התשובה, ריו תמיד היה עייף, מאז שהיה קטן הוא הצליח להירדם בכל מקום.
בין אם זה בחתונות, מסיבות, הופעות, פארקים. בכל מקום, בכל זמן. פעם אחת הוא אפילו נרדם על הפסטה שהכנתי לו ולמילי לארוחת צהריים.
״מאוד אבא.. מאוד מאוד.. מאוד..״ אמר וקטע אותי ממחשבותיי.
הסתכלתי בעיניו הירוקות-האפורות ונשקתי למצחו, היה לעיניו צבע מיוחד כלכך.
לשתי ילדיי היו עיניים מדהימות.
״אני מבין ילד.. אבל אתה צריך להתאושש, יום ראשון ללימודים היום״ נישקתי למצחו והוא הנהן בתגובה.
״לכו לצחצח שיניים ובואו לאכול, ואל תשכחו לסמן ׳וי׳ בטבלה שלכם היום, כמה ימים נשארו עד יום ההולדת?״
״עוד שלושה שבועות!!״ מילי צעקה בחיוך רחב עם גומות בלחיים, חייכתי בתגובה וחזרתי להכין ארוחת בוקר.
שתיהם התלבשו, צחצחו שיניים ואכלו בזמן שאני התארגנתי לעבודה, הייתי אחד מעורכי הדין הכי גדולים באיזור, התחלתי ללמוד משפטים מאז שאישתי לוסי נכנס להריון, יותר נכון אישתי לשעבר, היינו משפחה מאושרת, עד שהיא החליטה לקחת את עצמה ולעזוב אותי, ואת הילדים שלנו לבד.
חודשיים אחרי שנולדו, היא עזבה את הדברים שלה ערב אחד ופשוט.. הלכה. בלי הסברים, בלי שום דבר. באותו יום נשבעתי לעצמי שלא משנה מה יקרה, לא אעזוב כמוהה.
אגדל את הילדים שלי כמו שרציתי שיגדלו אותי, אטפל בהם, אוהב אותם ואתמוך בהם בכל החלטה, אתם להם את מה שאני לא קיבלתי מימיי, וכך זה היה, מאז אותו בוקר ועד היום.
״אבא אנחנו מוכניםםם, תראה את הנעליים שדוד ליאם קנה לי!!״ אמרה מילי בהתרגשות וקטעה אותי ממחשבותיי, ליאם היה החבר הכי טוב שלי, הוא היה הבן אדם היחיד שסמכתי עליו מאז ומתמיד, הוא היחיד שנשאר לידי גם בזמנים הכי קשים שלי.
״הן מהממות נסיכה קטנה שלי, מה דעתך שנלך לליאם אחרי שאקח אתכם מבית הספר?״
״הולכים לליאם היום??״ ריו שאל בהתלהבות, ליאם היה הבן אדם האהוב על ריו, אחריי ואחרי אחותו כמובן.
ליאם קרא לו ״החבר הקטן שלי״, תמיד הוא היה משחק וצוחק איתו מגיל קטן, גם עם מיילי כמובן. אבל הקשר של שתיהם לא היה דומה לקשר בין הבן שלי לדוד שלו.
״כן נסיך, אחרי בית ספר אם תסיימו את כל השיעורים שלכם כמו שצריך.״ הוא הנהן בתגובה והלך להביא את התיק שלו.
ירדנו למטה, הושבתי וחגרתי את ילדיי ואז יצאנו לבית הספר.